בסוף דצמבר קרו שני אירועים מוזיקליים בעלי חשיבות משתנה. בעצם עזבו, האנדרסטיימנט כאן הוא כל כך בוטה שזה כבר על גבול העוול. האירוע הראשון הוא שחרור אלבומה הרביעי של הלהקה האמריקאית Cage the Elephant, חדשות נחמדות בפני עצמן. האירוע השני הוא שחרור כל הדיסקוגרפיה של הביטלס לשירותי הסטרימינג לראשונה בהיסטוריה. הסיבה שאני עורך את ההשוואה הפלילית הזו היא פשוטה הם עשו את זה קודם. האלבום של Cage the Elephant יצא שבוע לפני הביטלס וזרק באופן תת הכרתי 40 שנה אחורה אל מעבר לים. "Tell Me I'm Pretty" הזכיר את הביטלס ואפילו לא ידענו שאנחנו מתגעגעים. שבוע אחר כך הביטלס שחררו את הפקק בקול תרועה ועבור משתמשי שרותי ההזרמות ברחבי העולם - לפחות בימים הראשונים לא היתה שום סיבה להאזין למשהו אחר.
"כלוא את הפיל" ומפיק האלבום, אליו נגיע בעוד רגע, ידעו מה הם עושים כששחזרו סאונד מאוד ספציפי של רוק בריטי סיקסטיזי, מספיק פרוע כדי לגרום למעריצות לצרוח אבל מספיק נקי כדי להתיישר עם קו ההפקה המיינסטרימי ולא לחרוג לתחומי גאראז'-רוק אלטרנטיביים יותר. בקיצור ביטלס, מודל 1963. הם לא יכלו לדעת שהדבר האמתי ייפול עליהם בסך הכל שבוע אחר כך.
זהו אלבומה הרביעי של Cage The Elephant, חמישיית אינדי-רוק מקנטאקי שהוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-2008. כמו הרכבי רוק רבים מהעשור ההוא ההצלחה הגדולה שלהם היתה באנגליה ורק אחר כך בארצות הברית. וכמו להקות רוק רבות משני צדי האוקיאנוס, למרות הצלחה ובסיס מעריצים איתן, הן התקשו להביע אמירה אמנותית מקורית או ליצור אימפקט ציבורי משמעותי בעידן פוסט ארקטיק מנקיז. רק השנה שתי להקות מקבילות מאנגליה, Foals והמקביז, הוציאו אלבומים מצוינים שהצליחו להציף אותן, יחד עם הפורמט הלהקתי והז'אנר המזדקן, על פני השטח. והנה מגיעה התשובה האמריקאית והיא לא רעה בכלל, ואפילו מרעננת ביחס לסאונד המנופח קמעה של השתיים הראשונות.
לא רק הביטלס מהדהדים מהאלבום החדש של Cage The Elephant, אלא גם להקה נוספת עכשווית ואמריקאית יותר הבלאק קיז. ולא במקרה. מפיק האלבום הוא דן אורבך, חצי מהצמד המצליח ומפיק פעיל בפני עצמו. אם נתעלם לרגע מהעובדה שמי שאחראי לזיקוק הסאונד הנוסחתי אך אפקטיבי של הבלאק קיז הוא דיינג'ר מאוס, שהפיק את שני אלבומיהם האחרונים, אורבך מתגלה כמוזיקאי ומפיק מ"אסכולת רן שם-טוב". אתם יודעים, זו שהופכת כל שיר ששם-טוב אי פעם הפיק לגרסה כזו או אחרת של "איזבו". החדש של הפילים, ובמיוחד הסינגל המוביל מתוכו "Mess Around", נשמעים כל כך בלאק קיז שההאשמות על ההעתקה נשמעו בקול רם. אבל בניגוד להדהוד לביטלס שגרם לח"מ להתגעגע, האסוציאציה הבלאק קיזית גרמה לו להיזכר שדן אורבך בעצמו הוציא אלבום חדש ממש לא מזמן.
כאן דרוש וידוי אישי קטן. אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של הבלאק קיז, אבל גם אף פעם לא שנאתי אותם. אבל מאז הביף המתוקשר עם ג'ק ווייט משהו בתת מודע שלי גרם לי להזדהות עם ווייט (על אף דושיותו) ולזלזל קמעה באורבך. כזכור, ב-2010, כחלק ממאבק גירושים מכוער בין ווייט לאשתו לשעבר פורסמו אימיילים בהם הביע וייט תרעומת על כך שאורבך עבר לעירו נאשוויל, ורתח על שלא מספיק שהאחרון מחקה אותו בכל דבר שהוא עושה אז עכשיו גם באספות הורים בבית הספר הוא יצטרך לסבול השוואות מעצבנות. התמונה של השניים יושבים על כסאות נמוכים באספת הורים בעוד וייט יושב עם פרצוף זעוף כשאורבך לידו מצחיקה אותי גם היום, אבל היא בעיקר מציירת את אורבך כ-Wannabe שאפתני וטורדני מול וייט, שפאסוניותו לא ממש זקוקה להוכחות. הרבה מים עברו מאז מתחת לגשר וכללו התנצלויות, ריבים נוספים ובעיקר אלבומים מצליחים של הבלאק קיז שהעלו אותם לליגת העל בזכות ולא בחסד אבל משהו מהשיט שזרק ווייט נדבק. וכאן אני שוב מדבר בשם עצמי, כי לי לפחות זה גרם להמעיט בערכו של אורבך.
ולגמרי לא בצדק. כבר בספטמבר כששמעתי לראשונה את "Outta My Mind" של The Arcs, להקתו החדשה של אורבך, נתפסתי על ההוק הממכר וידעתי שמדובר בלהיט מיידי. ובכל זאת נסחפתי אחר הגל ההיפסטרי וזנחתי אותו מסיכומי השנה הפרטיים שלי. ההיכרות החדשה עם האלבום של Cage The Elephant החזירה אותי לאלבום המלא וגיליתי בו לשמחתי אלבום בלוז-רוק נהדר וסוחף, שאמנם מתהדר בהיותו פרויקט צד של אורבך אבל נשמע לכל אורכו כמו עוד אלבום של הבלאק קיז, רק קצת פחות מסונתז ומשויף מהאחרון שלהם, "Turn Blue". האלבום ההוא שיחק במגרש שטיים אימפלה כבשו בסערה כמה חודשים אחר כך. האלבום החדש של הארקס משחק במגרש של Cage The Elephant ושם, לא נעים להגיד, הוא אוכל אותו בלי מלח.
אז כן, התכוונתי להרים להרכב רוק צעיר שהוציא אלבום חדש ומוצלח ויצא שאני רק מפיל אותו בהשוואות מהן הוא לא יוצא טוב. אבל זה כנראה המחיר של חוסר מקוריות ועמידה על כתפי ענקים. במיוחד בימים שבהם הענקים עצמם החליטו לקום ממרבצם. אז החדש של Cage The Elephant נחמד אבל בקרב על האוזניים שלי הארקס ניצחו. ממש עוד מעט אשמע אותם, כשיסתיים להתנגן לו "A Hard Day's Night" בפעם המאה.