(בסרטון: יעקב מנדל מגיב על פרישת אחינועם ניני מאמ"י)
ברשימת "הדברים הכי פחות מעניינים בישראל" המיקום של רשימת הזוכים בפרסי אמ"י הוא גבוה למדי. אי שם בצמרת לצד התנודות המרתקות של מפלס המלח בים המלח, פרשת הרפז ותנאי ההעסקה של הקופאיות בסופר פארם. מדובר בדברים שתמיד תמצאו במהדורות החדשות, אבל לאף אחד לא באמת אכפת מהם. זאת הסיבה שבגללה החליטו בוועדת הפרס של איגוד אמני ישראל לתת פרס למפעל חיים למוזיקאי אריאל זילבר, בדיוק שנתיים אחרי שוועדת הפרס של אקו"ם עשתה את אותו הדבר וזכתה לכיסוי תקשורתי מסביב לשעון, עם טורי דעה ופוסטים עצבניים בפייסבוק של חפרנים מקצועיים. אגב, ניסוי נחמד, מישהו יודע מי זכה בפרסי אקו"ם או אמ"י בשנה שעברה בלי לבדוק בגוגל?
אז הנה, חזרנו לאותם ויכוחים מטופשים מלפני שנתיים. בפעם הקודמת החליטה אחינועם ניני, אבירת זכויות האדם מטעם עצמה, להחרים את הטקס מכיוון שלא רצתה לחלוק את הבמה עם מישהו שחושב אחרת ממנה. הפעם ניני לא הסתפקה בהחרמת הטקס, והודיעה שהיא עוזבת את האיגוד בתגובה להענקת הפרס לזילבר. ראוי לציין שזו זכותה. הנפגעת היחידה מההתנהלות של אחינועם ניני, בטח מבחינת דעת הקהל, היא ניני עצמה, שמתחפרת בעמדה שלה בלי לתת אפשרות לדו-שיח.
זכותה של אחינועם ניני להילחם על מה שמבחינתה הוא הדבר הנכון, ואפשר לכבד אותה על האומץ ללכת שוב נגד דעת הקהל, ושוב לספוג עלבונות אישיים מצד טוקבקיסטים עלומים שבוחרים להתעלם מהאמת של ניני ומתייחסים יותר למראה החיצוני שלה. אבל העובדה שאדם נלחם על האמת שלו באומץ לא הופכת אותו לצודק. בטח כשאפשר להאשים את ניני בצביעות, שהיא מסרבת לכבד את אריאל זילבר אבל שמחה להופיע מול אפיפיור הומופוב, שעזר לטייח את פרשות הפדופיליה בתוך הכנסייה הקתולית. אופס.
והאמת? גם אריאל זילבר אמיץ. אמיץ וגזען. אמיץ והומופוב. אמיץ ומעצבן. אבל לפי אותם קריטריונים לפיהם אנחנו בוחנים את האומץ של אחינועם ניני, גם אריאל זילבר נמצא בצד שמגיע לו כבוד על כך שהוא נלחם על מה שמבחינתו הוא הדבר הנכון. גם אם הדבר הנכון, לדידו של זילבר, הוא שנאת האחר וגזענות.
לאריאל זילבר לא מגיע שום פרס על הדעות החשוכות שלו (אלא אם ארגון להב"ה יחליט לערוך טקסי פרסים), אבל בהחלט מגיע לו פרס על התרומה שלו למוזיקה הישראלית. נכון שהוא בעצמו חושב שאי אפשר להפריד בין היצירה לאדם היא זכותו, אבל זה לא אומר שהוא צודק.
הקריירה המופלאה של זילבר התחילה עם להקת "תמוז", שאת ההשפעה שלה על הרוק הישראלי בלתי ניתן לכמת. בקריירת הסולו שלו הוא נגע בחיים של רבים שהתאהבו בשירים שלו, שכללו שילוב של טירוף-רוקיסטי עם זיק ארצישראלי-ילדותי מופלא. את ניצוצות הלאומנות והקיצוניות שלו לא ניתן היה למצוא בשיריו עד השנים האחרונות ממש. ובכל זאת, את הכישרון המופלא של זילבר אפשר לזהות גם בשיר "כהנא צדק", הלהיט שנשלף בכל ויכוח כאילו הוא ההוכחה הניצחת לכך שלאריאל זילבר לא מגיע שום פרס. זכותו של זילבר לחשוב שכהנא צדק, בדיוק כפי שזכותה של אחינועם ניני לחשוב שלא השתנה דבר וזילבר מהלל פאשיסט שלא לגיטימי לכתוב עליו שירים.
בשורה התחתונה למוזיקה של אריאל זילבר מגיע פרס, כי בביצת המוזיקה המקומית אין הרבה יצירות שמשתוות ל"אני שוכב לי על הגב" או "ואיך שלא". אולי נפסיק רגע עם הוויכוח בין ימין ושמאל ופשוט נקשיב למוזיקה? בדיוק כפי שאפשר לשמוע את "רואים רחוק רואים שקוף" של שמוליק קראוס בלי לרצות להכות נשים, בדיוק כפי שאפשר לשמוע את הוולקירות של ואגנר בלי לרצות לפלוש לפולין, ובדיוק כפי שאפשר לשמוע את אחינועם ניני בלי לרצות להופיע מול האפיפיור ההומופוב שהצליח להסתיר התעללות בילדים.
