קשוב מאוד 123: אחינועם ניני צודקת בהתנהלותה מול אמ"י בפרשת זילבר. דעה

(בסרטון: יעקב מנדל מגיב על פרישת אחינועם ניני מאמ"י)

בשחזור די מפתיע של מאורעות פרס אקו"ם מלפני שנתיים בדיוק, איגוד אמני ישראל (אמ"י) החליט להעניק פרס מפעל חיים לאריאל זילבר, ובתגובה אחינועם ניני תקפה במילים קשות את ההחלטה והודיעה על פרישתה מהארגון. זאת כמובן הזדמנות נהדרת לרקוד את כל הוואלס הזה מחדש, לחזור על דברים שכבר נאמרו, להתחפר בעמדותינו הצפויות ולזלזל במי שחושב אחרת. אבל מעבר לצפוי ולמתבקש, אני מרגיש שאני חייב להתייחס לאירועים, ולהגיד שוב: אחינועם ניני צודקת. אין לי בעיה לשמוע את אריאל זילבר ברדיו, אשמח להקשיב לראות אותו בהופעה. הקאמבק המוזיקלי שלו מוצלח ומשמח. הוא מוזיקאי ענק. אבל הוא לא צריך לקבל פרס על מפעל חיים.

אני אסביר. בנאום קבלת הפרס על ההישגים האמנותיים מאקו"ם לפני שנתיים אמר אריאל זילבר כי אקו"ם הפרידו את האדם מהשירים, אבל אי אפשר לעשות את זה באמת, כי בסוף יש אדם מאחוריהם. אני חושב שאריאל זילבר צודק. אי אפשר להפריד אדם מהשירים ואי אפשר להעניק פרס מפעל חיים, הניתן כהתגאות בדמות מופת, למוזיקאי שהוא אולי גאון אבל דרך ברגל גסה על ציבורים רבים מדי: ערבים, להט"בים, שמאלנים מן הסתם. ניני צודקת: גזענות היא לא עמדה פוליטית לגיטימית, היא לא חלק מהשיח הלגיטימי ודרישה להילחם בה אינה נחלתו של מחנה פוליטי. בדיוק כפי שלא היינו רוצים לראות אדם שעבר עבירה אתית חמורה אחרת מקבל פרס מפעל חיים, אין סיבה לקבל את הענקתו לזילבר. האמינו או לא, יש ברוך השם מספיק אנשים, אפילו אנשי ארץ ישראל השלמה מובהקים, שראויים לכל שבח על מפעלות חייהם. זילבר אינו אחד מהם. בהיותו אדם אמיץ (וגזען), הוא נקט עמדה רדיקלית בציבוריות הישראלית, ויש לכך מחירים. הוא אינו יכול לדרוש חיבוקים כפי שאמנים שנקטו עמדות רדיקליות משמאל לא אמורים לעמוד בתור לקבל את פרס ישראל. אין דבר כזה פרס מפעל חיים על יצירה בלבד. ומי שחושב שצריך להעניק לזילבר פרס על יצירה בלבד, מעליב למעשה את האמן הזה, כי כאמור: זילבר צודק, אי אפשר להפריד את האדם מהיצירה שלו.

עוד מאותו טקס אקו"ם לפני שנתיים: על הבמה ביקש זילבר להרבות ב"ואהבת לרעך כמוך" ומיד אחר כך אמר לעיתונאים "אני לא אתן לשמאלנים האלה להרוס לי את החיים", וזאת כמובן התוספת המינימלית והמעודנת לדברים שאמר בעבר על מגוון מיעוטים, חלקם גזעניים יותר וחלקם גזעניים פחות. הדיבור הכפול הזה, של הגנה על חופש הביטוי מצד אחד ושפה אלימה וברוטלית כלפי אחרים, מאוד תואם את השיח הציבורי במדינה בחודשים האחרונים: שיח שבו נהוג לתקוף שוב ושוב את הקיצוניים משני הצדדים, אבל בעוד אמנית אחת נכנסת ויוצאת מחקירות במשטרה על סרטון, מסריח ככל שיהיה, אמנים שמביעים עמדות גזעניות מתארחים באירועים של ראש הממשלה, או מקבלים פרס מפעל חיים. אין ספק: אותו היחס לקיצוניים בשני הצדדים, אותה אהבת ישראל לכולם. אז אנא, אל תאמינו למי שמדבר על סתימת פיות. לא כל העולם דממה, לא כל העולם שממה.

יש מגזר שלם של אמנים ראויים שנפגע מהשתלטותם של קרטונים על המיינסטרים הישראלי. מגזר של אמנים שעושים הכל נכון - חכם, מעובד היטב, מולחן נפלא, והכל במסגרת של מיינסטרים לתפארת, כזה שיהיה נעים לכולם. איכשהו, הם נדחקים לצד מפני כוכבים לרגע, למרות שהשירים שלהם לא פחות טובים בכלל. לירון בן שמעון היא אחת כזאת, וחבל שלא שמעתם עליה כמעט. "כל חלומות העולם" הוא האלבום השני שלה, הוא קצר ויפה, נעים ומעניין, בלי להתחכם ובלי להתיימר וגם בלי ללכת רחוק מדי - מיינסטרים נקי, פשוט, מוצלח.

בן שמעון היא סינגר-סונגרייטרית עם קול וסגנון שמזכיר קצת את רונית רולנד המעולה. בשבעת שירי האלבום שלה היא נעה בין רוק גיטרות (שיר הנושא) אל הבולבול טרנג של אהובה עוזרי ("בית", שהתנגן לא מעט בערוץ 24, והוא המיני-להיט של האלבום), והכל בעיבודים ברמה גבוהה. שווה להזכיר גם את הבלדה היפה "כשנאבד את המילים" - שיר אהבה שהלחן שלו משרת אותו נפלא, ומצאתי את עצמי גם מזמזם אותו לא פעם. לא תמיד בן שמעון הולכת עד הסוף. בתמונה הכוללת, למרות אחוז גבוה של שירים יפים, קשה היה להרגיש קתרזיס אמיתי. בכל זאת, כאמור, יש כאן מספיק שירים שהייתי שמח לשמוע ברדיו או במקום אחר.

ומילה קטנה על אהובה עוזרי: האמא של המוזיקה המזרחית חווה בשנים האחרונות רנסנס יפה, כשהשיר הנחמד הזה מצטרף לפרויקט המחווה שדודו טסה וניר מימון (שותפו לכווייתים) מפיקים, ושמתוכו יצא כבר הדואט של דקלון וסגיב כהן. אין לי מושג, אבל אני מוכן להמר שזה יגיע עם פרס מפעל חיים מאחד הגופים הרלוונטיים בשנה-שנתיים הקרובות. והכי מגיע לה.