פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תבטחו באף אחד: "תיקים באפלה" החדשה מביישת את הישנה

      הגרוטסקה מגיעה לשיאה בשתי סצנות עוקבות ומביכות בלבו של פרק הפתיחה, שכמו נוצרו במחולל אוטומטי של "תיקים באפלה" והפגינו שיאים שליליים של כתיבה, בימוי, עריכה ומשחק. רציתם להאמין? אל

      אל תבטחו באף אחד: "תיקים באפלה" החדשה מביישת את הישנה

      מוכרחים לשאול: למה בעצם? מה הערך ב"תיקים באפלה" עכשיו, בשנת 2016? זו שאלה שאנחנו כצופים מוצאים את עצמנו שואלים יותר ויותר לאחרונה, עם המוני חזרות של סדרות אהובות מהעבר (על קצה המזלג: "24", "צער גידול בנות", "נמלטים", "גיבורים", "טווין פיקס", "ילד פוגש עולם", "בנות גילמור"). באקלים הכל כך תחרותי של הטלוויזיה האמריקאית, הסתמכות על המוכר והאהוב היא מפלט מתבקש; לחיצה על בלוטות הנוסטלגיה, משהו שיזכה להתייחסויות בלתי נדלות בתקשורת ולפיכך לנקודת פתיחה טובה בהרבה מאיזו יצירה מקורית עלומה שאף אחד לא שמע עליה לפני כן.

      אבל זה קצת עצוב, ובמקרים רבים נראה כמו מקרה קלאסי של פרה שרוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק. הדבר היחיד שכריס קרטר, יוצר "תיקים באפלה", עשה מאז שהיא תמה באיחור של שלוש שנים לפחות בשנת 2002, היה סרט מיותר של "תיקים באפלה" ב-2008, ומספר שנים לאחר מכן סדרת מד"ב חדשה לאמזון, שהגיעה לשלב פיילוט ב-2015 אבל בוטלה כעבור זמן לא רב. כלומר, נראה כי האיש שאחראי ליצירת אחת הסדרות הגדולות, המהותיות, המשפיעות והכיפיות של הניינטיז לא באמת מסוגל לצאת מהשטאנץ שהוא עצמו יצר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      התגעגענו, אבל למה בעצם חזרתם? (צילום: יח"צ)

      פרק פתיחת "תיקים באפלה: התחייה" ממחיש זאת באכזריות. בזמן שהזיכרון שלנו מנפה את הרע מהסדרה המקורית ומבכר לזכור את הפרקים המופתיים, כריס קרטר כתב בנוקשות וביים בסירבול פרק בכורה עמוס קונספירציה שהיה הד לשנותיה המאוחרות והזוועתיות של "תיקים באפלה". זוכרים כיצד בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים היא הפכה לכמעט-פארודיה על עצמה בשעה שכולנו התקדמנו הלאה? איך המיתולוגיה בבסיסה התקשקשה עד כדי כך שכבר אי אפשר היה לעקוב אחריה? ושכוכביה הראשיים, דיוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסון, נדמו כבויים וחסרי חשק (עד שלבסוף דוכובני אכן נטש)?

      בדיוק כך נראה גם הפרק החדש, אלא שלכך ניתן להוסיף את השנים הניכרות על מאלדר וסקאלי, שניהם חובשים פאות נוכריות לא מחמיאות ולא טבעיות שרק גורמות להם להיראות קשישים יותר. הפתיח שנשאר בדיוק כמות שהוא, ללא ספק כדי לנגן על מיתרי לבנו, אבל בפועל נראה כמו שריד אנכרוניסטי שלא ברור איך נקלע ל-2016. נדמה שאפילו לא טרחו לשפר את הרזולוציה שלו ל-HD כך שתתאים לשאר הפרק.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הגרוטסקה מגיעה כאן לשיא (צילום: יח"צ)

      חלק משמעותי ממורשתה של "תיקים באפלה" טמון בקשת העלילתית שלה, במיתולוגיה שהיוותה את המנוע של הדמויות - אחות שנחטפה על ידי חייזרים, ניסיון ליצור התיישבות זרה על כדור הארץ, חיילי על, משני צורה, האיש המעשן, אלכס קרייצ'ק. המרכיבים האלה צפים במלוא מופרכותם גם ב"התחייה", ישר לפנים שלנו, בלי שום עידון וכקשר נוסף לפלונטר הבלתי ניתן להתרה של הסדרה המקורית (ספוילרים מכאן והלאה). אה, אז בעצם לא חייזרים הם אלה שחטפו אזרחים תמימים אלא גורמים בממשלת ארה"ב? ואת בטוחה במה שאת אומרת? אם כך אין לי ברירה אלא להאמין לך למרות עשרות שנים של מידע סותר, כי איכשהו את "המפתח להכל" ו"אנחנו חייבים להגן" עלייך רגע לפני שאת מתפוצצת לרסיסים, כדרכם בקודש של אנשים שמאלדר וסקאלי אמורים לשמור עליהם. אבל הרי אנחנו יודעים שמוות אינו בעל משמעות בסדרה הזו. האיש המעשן עבר את אותה תקרית בדיוק והנה הוא עדיין איתנו, מעשן, איש, ואפילו עדיין לא מת מסרטן למרות שחלפו 15 שנה.

      הגרוטסקה הגיעה לשיאה בשתי סצנות עוקבות ומביכות בלבו של הפרק, סצנות שכמו נוצרו במחולל אוטומטי של "תיקים באפלה" והפגינו שיאים שליליים של כתיבה, בימוי, עריכה ומשחק. הפגישה של מאלדר בגן ציבורי נידח עם הרופא הקשיש שהבטיח לאשש את מסקנותיו אם אי פעם יגיע אל האמת, ואחריה הפגישה של מאלדר הנרעש עם סקאלי. במקרה של הרופא ניתן להסתפק בשורות הדיאלוג שלו בלבד כדי להבין את עומקי הקלישאות שקרטר משליך על המסך בלי בושה: "הסיבה מורכבת יותר מכפי שתדע אי פעם, מר מאלדר", "אלה חדשות ישנות", "תגיד לי משהו חדש", "אתה מבזבז את זמני", "תגיד לי אתה, מר מאלדר". גרון עמוק כפי שראיתם אותו מיליון פעמים בעבר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נוסטלגיה היא עניין בוגדני (צילום: יח"צ)

      השיחה של מאלדר עם סקאלי מיד לאחר מכן היתה עצובה בהרבה. לתסבוכות הקונספירציה של "תיקים באפלה" אנחנו כבר רגילים, אבל לבה של הסדרה כשהיתה טובה היה מאלדר וסקאלי, וחלק ניכר מהסיבה לפקוד אותה שוב אחרי כל השנים האלה הוא השניים האלה. אלא שהשורות הרפות והריקות שהושמו בפיהם, עם משחק עצי שכמו מרים ידיים מראש ותפיסת הזרועות ההדדית המלאכותית, היו גלעד עצוב לכימיה האהובה והנושנה שלהם. כך נראה המסמר האחרון על המסמר האחרון. "סקאלי, את חייבת לסמוך עלי בנוגע לזה". "ראיתי את זה בעבר, אתה על קוצים, מאמין שעלית על איזושהי אמת, שאתה יכול להציל את העולם"... "אלה החיים שלי. זה פשוט הכל. זה כל מה שאני מאמין בו". "אתה רוצה להאמין. אתה כל כך רוצה להאמין". "אני באמת מאמין".

      גם אנחנו רצינו להאמין, אחרת לא היינו חוזרים אל "תיקים באפלה", אבל האמת - שתכל'ס מלכתחילה היתה אי שם - היא שנוסטלגיה היא מטבעה עניין בוגדני. אנחנו אנושיים ומתגעגעים לעצמנו הצעירים, היפים, המתפקעים מפוטנציאל, כש"סיינפלד", "חברים", "ER" ו"תיקים באפלה" שודרו בטלוויזיה. ואז מגיע פרק הפתיחה של "התחייה", שנראה יותר כמו "הסיאנס", ובאופן אירוני מחזיר אותנו למציאות.


      "תיקים באפלה: התחייה" שודרת ב-yes Action במקביל לארה"ב, ימי שלישי ב-5:00 וב-22:00