יש המון סיבות שבגללן ממש לא כדאי לקנא בבני הנוער של היום. להתבגר תחת הצל המאיים של הרשתות החברתיות וסכנת השיימינג התמידית, תוכניות הלימוד המשוגעות שעושות את דרכן אל הספרים שלהם, שוק העבודה שמחכה להם - לא פשוט בכלל. ובכל זאת, קשה שלא לקנא בהם על הטלוויזיה שלהם לעומת זו שאנחנו גדלנו עליה. עם מבחר כל כך גדול של תוכן בכל כך הרבה ערוצים, הרבה יותר מסובך לעבוד עליהם עם תוכן שנראה כאילו הוקפא בזמן לפני עשור והופשר ממש כעת. ובכל זאת ב-HOT בטוחים שהדרמה היומית החדשה שלהם בערוץ ZOOM היא לא פחות מאשר "מותחת, מחוספסת ולא מתחנפת, אותנטית, ריאליסטית ונוגעת ללב". כזאת שמבינה לליבם של בני הנוער שצופים בה. וברגע הזה בדיוק, כשאנכרוניזם טלוויזיוני פוגש חוסר אוריינטציה מוחלט עם קהל היעד - אז נולדה "סוסי פרא".
עלילת "סוסי פרא" מתרחשת בחוות סוסים שמשמשת כתחביב של ילדי עשירים מפונקים, המתאמנים ומתחרם בה במשך שנים. הפסטורליה הנובורישית הזאת מתנפצת כשבעל החווה מחליט לזמן אליה לפרויקט ניסיוני קבוצת בני נוער שנשלחו לעבודות שירות. שתי החבורות נקלעות, כצפוי, לעימות חזיתי, כאשר יוקרתם של "חבורת החווה" וכבודם של "קבוצת הפיילוט" עומדים כל העת למבחן. במוקד המאבק הזה עומדים שני מנהיגי החבורות. מצד אחד ליבי (יון תומרקין), רוכב מקצועי שהשקיע את מיטב הונו של אביו בסוס יוקרתי, ומנגד נתי (דניאל גד) חובב סוסים שלמד להגיע אל נפשם בשכונה הענייה בה גדל. בטווח בין השניים עומדת עלמה (ניב סולטן), חברתו של ליבי, שמשפחתה נקלעת לקשיים כלכליים ומוצאת נחמה ואוזן קשבת דווקא אצל נתי.
הרעיון שעומד בבסיסה של "סוסי פרא" בהחלט מסקרן. מין ערבוב של "סיפור הפרברים", "מועדון ארוחת הבוקר" ונגיעות של "קזבלן". אלא שבני נוער שעולמות תוכן עשירים מחכים להם בספריות ה-VOD, בנטפליקס וכל אלה בלי להזכיר את האינטרנט - ימצאו את עצמם בוהים בהלם במוצר שהוא "סוסי פרא". בראש ובראשונה מדובר בעולם אוטופי שבו כמעט כולם נראים כמו דוגמנים. מתבגרים נורמליים כמעט שלא תמצאו. הבנות ארוכות רגליים ושזופות, הבנים מצוידים בריבועי בטן ופוני מעוצב שחותך את המסך ב-HD. אז אותנטיות? נו, אולי אם היינו חיים בעולם של ברבי.
אנשים יפים זאת צרה קטנה. לא כולם חייבים להיראות בדיוק כמונו, אבל למה הם מדברים בצורה כזאת מוזרה? למה תוכניות טלוויזיה שמנסות לפנות לבני נוער מרגישות חובה להשתמש באחד משני מצבי קיצון: חומרנות שטחית ("כל הבנים בחליפות, כל הבנות בשמלות ערב. ואז דלת הלימוזינה נפתחת ישר לשטיח האדום!") או הומור ילדותי ("כולנו באותו, איך אומרים את זה הפתגם הזה? אה, מטוס")? למה מישהו חושב שבני הנוער בישראל מתנסחים בצורה שדומה למשפט כמו: "כמה זמן אתם ביחד? שנתיים? זה אבא של הרציני"?, ואם כבר אנחנו בעניין, למה "העבריינים" הם שוב מזרחים, כולל סלנג ותנועות ידיים סטריאוטיפיות, בזמן שהעשירים הם - ניחשתם נכון, לבנבנים כשלג. איכות הכתיבה של "סוסי פרא" לא יכולה לעמוד ברף של "ריאליסטית" שהוגדר מלכתחילה. היא עושה לעצמה חיים קלים בכך שהיא משטיחה את הגיבורים שלה, וגיבורים שטחיים, יודע כל צופה, הם לא ריאליסטיים.
אוקיי, אז לא אותנטית ולא ריאליסטית, אבל מה עם מחוספסת ולא מתחנפת? אולי בחספוס הכוונה היא לללירון לבו, שמגלם את יורם מנהל החווה, ונשמע כמו גיא זו-ארץ בנאום נדוש לפני משימה בהישרדות. לא, אה? מה לגבי יון תומרקין, שאמור להיות השחקן המנוסה ביותר בחבורה הזאת, אבל מספק תצוגת משחק כל כך איומה עד שנדמה היה שאפילו הסוסים בחווה נבהלו? יש הבדל מאוד ברור בין נבל שנוא לסתם אדם בלתי נסבל, אבל נראה שתומרקין הצליח לדלג מעליו בקלילות. אכזבה נוספת מגיעה מכיוונו של אייל שקרצי, שמשום מה פשוט לקח את הדמות של אביר זגורי והביא אותה לכאן בשלמותה. אם שם זה היה קוריוז חמוד, כאן הדמות הזו פשוט מפוספסת לחלוטין על מניירות של עבריין חמום מוח. מה שבטוח הוא ש"סוסי פרא" היא גם ממש לא מחוספסת, כי אין בה אף דמות שמאתגרת את הקיים או משדרגת אותו בצורה כלשהי.
דניאל גד בתפקיד נתי המרתיע כלפי חוץ אבל הרגיש מבפנים, הוא היחיד שמצליח לפרוץ את המעטה הבעייתי של "סוסי פרא" ולבנות דמות מעניינת שגם ניתן להתחבר אליה. לבדו הוא פשוט לא מספיק כדי להפוך אותה למוצר שהיא מתיימרת להיות. זה מצער מפני ש"סוסי פרא" יושבת על רעיון פשוט ונכון שעם כתיבה נכונה ומשחק פחות קיצוני, יכולה היתה לייצר אלטרנטיבה אמיתית כדי להתמודד על ליבם של בני נוער בתקופה שבה יש להם כל כך הרבה אפשרויות. במקום זאת היא עסוקה עד עייפה בתובנות מיושנות ומוכיחה שהיא בעצם לא באמת מכירה את ליבם של צופיה. על החיסרון הזה גם כל יפי הבלורית ונאות הבלונד שבעולם לא יצליחו לכסות.