אריה מוסקונה לא התכוון. הוא בסך הכל רצה להחמיא לשחקני התיאטרון, שמצליחים להשתלט על עצמם ולא לצוד את האיילות שממוקמות בדיוק במרכז הכוונת. הוא ניסה גם לפרגן לשחקניות שמופיעות לצדו, ממש על אותה הבמה, ולהבהיר שהן אמנם טובות-מראה אבל אל דאגה, הן מוגנות מפניו ומפני הקולגה, משה איבגי. "יש שם שחקנית מאוד צעירה ומאוד יפה ששווה הטרדה, תאמין לי. זו מחמאה, אף אחד לא העז", אמר אתמול (רביעי) מוסקונה לגלי צה"ל (ומאז הספיק להתנצל על אמירה זו), וסיפק גושפנקא לכך שלצד התרבות, היצירתיות והחשיבה המעמיקה שבעולם התיאטרון, קיים גם סל ערכים רקוב ומתפרק שהגיע הזמן להשליך לאחת הפינות החשוכות מאחורי הקלעים.
אותה "מחמאה" שהעניק מוסקונה לחבריו לבמה, משמעותה אינה אלא טפיחה על השכם למי שלא חטא. חיזוק חיובי למי שלא חפן, שלא רמז, שלא החפיץ. צ'ופרים לא מקבלים על המובן מאליו, אלא על כיבוש היצרים והתעלות. הנחת היסוד של מוסקונה באמירה הזו, היא שהמובן מאליו הוא להטריד את זו ש"שווה הטרדה", וכל עוד אתה רק משחר לטרף אך לא טורף קח מילה טובה.
שתי המילים האלה, "שווה הטרדה", מייחסות לשחקניות או לנשים בכלל אקטיביות מסוימת. הן למעשה נוטלות חלק פעיל באינטראקציה המפוקפקת בין גברים לנשים, ולו בגלל המראה שלהן, האופן שבו הן מתלבשות או סגנון הדיבור שלהן. ואולם, המושג הזה אינו חד משמעי: הן לא לגמרי פעילות הן מזמנות. הן לא מחטיאות את הגברים סביבן, אבל הן שוות את זה. כך, הקורבן הופך למקרבן והחוטא הופך למוחטא. ואם חטאת זה כנראה היה שווה את זה.
מוסקונה קיבל רוח גבית חזקה מהשחקן אלברט אילוז, שהתראיין הבוקר (חמישי) אף הוא לגלי צה"ל והסביר בתוכנית של אילנה דיין כי איבגי בעצמו יכול היה להתלונן על הטרדה מינית, "ראיתי איך נשים מתנהגות. אם הוא היה רוצה, הוא היה יכול לחגוג". שוב, עוד נקודה למר משה איבגי. עבור הקולגות שלו, חפותו של השחקן נעוצה בכל הפעמים שלנגד עיניו עמדו אי-אילו נשים, והוא עצמו נפל קורבן להתנהגות המזמנת שלהן.
הדיסוננס זועק לשמיים: עולם התיאטרון הישראלי ההו-כה-נאור, שיודע לזעוק את הרעות החולות בחברה הישראלית, להמחיז אותן ולהילחם על חופש הביטוי, דווקא הוא, כך מתברר, מעדיף להחשיך את האורות ולחכות שהדמויות סביבו ישתקו כבר. הדה-לגיטימציה שעושים חבריו של איבגי למי שטוענת כי הטריד אותה ולנשים בכלל, היא המרצע שיצא מן השק בפרשה הזו. היא הפנים הגלויות והמכוערות של גברים שלא מסוגלים להכיר בכך שייתכן שהקורבן לא "שווה פגיעה", אלא שהאחריות היא על המטריד בלבד. "שווה הטרדה" היא סך כל האמירות דוגמת "ביקשה את זה", "התלבשה חשוף מדי", "רקדה סליזי מדי", "שתתה יותר מדי".
אני מאמינה לשחקנים שהם באמת לא מבינים שאין שום דבר הדדי בהטרדה, ודווקא זו סיבה מספיק טובה לקוות שאולי מישהו יתפכח ויבין שאין כאן עשבים שוטים, אלא בעיה חמורה של ערכים והבנת הגבולות בין מותר לאסור. אולי, רק הפעם, הפרשה הזאת תתן קריאת השכמה לעולם התיאטרון, שייאלץ לעשות בדק בית רציני ולחדש תשתיותיו, כך שיתאימו למאה ה-21.
נשים שוות יחס שווה. נשים שוות משכורת הולמת. נשים שוות ביטחון ללכת איתו ברחוב ובעבודה, ביום ובלילה. נשים שוות את האפשרות לחגוג ולשתות ולשמוח מבלי לפחד. נשים שוות שלא יתמחרו אותן לא זולות ולא איכותיות. נשים שוות כבוד. הן לא שוות הטרדה. אף אחת.