הסעיף הראשון (והיחיד) במדריך לצופה הקולנוע בחודש פברואר הוא להנמיך ציפיות. בין שאריות סרטי האוסקר של ינואר לתחילת עונת שוברי הקופות של מרץ, נדחקים לחודש הקטן והאומלל הזה כל הסרטים שהאולפנים ההוליוודיים, ובכן, לא הכי גאים בהם בעולם. מספיק מבט קצר בדירוג רוטן טומאטוס בתקופה הזו כדי להבין כמה רקוב הלך הרוח על מסכי הקולנוע. אז נכון, השנה באופן ממש לא ברור נדחקו גם האחים כהן אל הקלחת המוזרה הזאת של שאריות וריג'קטים, אבל הם היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. וכך, מצוידים בכלל החשוב מאוד הזה, אפשר להתחיל לדבר על "גאווה ודעה קדומה וזומבים". סרט שמעיד על עצמו כבר מהשם שבחר: בחייאת, אל תקחו אותי ברצינות.
"גאווה ודעה קדומה וזומבים" מבוסס על ספר בעל אותו שם מ-2009 מאת סת' גרהאם-סמית', שהוא בעצמו פארודיה על הרומן הקלאסי "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן. במקור גולל הרומן את סיפורן של חמש הבנות הלא נשואות למשפחת בנט העשירה והמבוססת בלונדון של המאה ה-19. כאשר הן נקלעות למפגש עם גבר עשיר ונאה בשם מר בינגלי, הופכת ג'יין היפה והבוגרת למושא אהבתו, בעוד שחברו הטוב, היהיר והקפדן בנושאי מעמד, מר דארסי, מנהל מערכת יחסי שנאה-אהבה עם הבכורה השנייה במשפחה, אליזבת העיקשת ובעלת העקרונות. הספר והסרט מעתיקים את סיפור המסגרת ומוסיפים עליו טוויסט: מגפה מסתורית הובילה לכך שבריטניה כולה נכבשה על ידי עדרי ענק של מתים-חיים. כהכנה לקרב על חייהן חונכו בנות בנט לא רק בהלכות ובנימוסים, אלא גם בנעיצת פגיונות בעורקי צוואר, ניפוץ גולגלות עם נעלי עקב ואמנויות לחימה שהן "מחוך פרנדלי".
הפרויקט הזה היה אמור להיות מובל על ידי הבמאי דיוויד או. ראסל ("אופטימיות היא שם המשחק", "חלום אמריקאי"), שעבד עליו במשך שנה וייעד את התפקיד של אליזבת לנטלי פורטמן. אלא שההפקה לא התקדמה בקצב מספק ואו. ראסל נאלץ לנטוש כדי להתקדם בפרויקטים אחרים. פורטמן מיהרה לנטוש מיד אחריו. מאז החליף הסרט לא פחות משלושה במאים עד שהופקד בידי בור סטירס ("שוב בן 17") ועבר שכתוב יסודי של התסריט המקורי של או. ראסל. בדיעבד יכול להיות שאיבדנו פארודיה מתוחכמת וחדה הרבה יותר מזו שקיבלנו, עם קאסט איכותי ואולי גם דירוג נכון יותר (תיכף נגיע לזה), אבל - וקצת קשה להודות בזה - למרות כל האורות האדומים המהבהבים באשר לסרט הזה, הוא בסופו של דבר דווקא די מהנה.
תוך שאנחנו נצמדים באדיקות לסעיף הראשון במדריך לצופה הקולנוע בפברואר, ניתן לומר ש"גאווה ודעה קדומה וזומבים" הוא סרט שמבין את הפרדוקס שבמרכזו: שילוב של אווירת אצולה בריטית, נימוסים וחיזורים מוקפדים, לצד יצורים רקובים, מחרחרים וחובבי בשר אדם, ששורצים מסביב לכל מסיבות התה והרקיקים האלה. וזה כיף כי הגיבורות שלו עוברות בטבעיות כמעט מוחלטת מצחקוקים מבוישים בנשפי יוקרה להוצאת פגיון מהגרביון ותקיעתו בראשו של זומבי מזדמן. יש מי שיראו בחסרונה של נטלי פורטמן נקודה לרעת הסרט, אבל את מקומה תפסה לילי ג'יימס המקסימה בתפקיד אליזבת, והיא עושה את זה בחן ובקלילות שהפכו אותה לאחת השחקניות האהובות בתעשייה ("סינדרלה", "מלחמה ושלום" וכמובן "אחוזת דאונטון"). אם הסרט הזה היה רק טיפה יותר מדמם או מאיים, יכול להיות שג'יימס העדינה היתה עלולה להיראות בו כמו דג מחוץ למים, אבל זה לא המקרה. וכך, לצד השמלות הקלאסיות שכבר הפכו לסימן ההיכר שלה, היא מציגה כאן יכולות של באד-אס שלא היו מביישות גיבורות אקשן ותיקות.
הנקודה הזאת מובילה אותנו ישירות לחיסרון הגדול של "גאווה ודעה קדומה וזומבים". זה לא התסריט, כי אין אף אחד שמגיע לסרט עם שם כזה כי התסריט נשמע לו מבטיח. זה גם לא הליהוק, שמפתיע עם כמה בחירות משעשעות במיוחד (לנה הידי מ"ממשחקי הכס" בתפקיד רוזנת לוחמת נטולת עין ומאט סמית ככומר נודניק שמנסה ללא הצלחה לחזר אחרי הבנות). הבעיה היא שהדירוג של הסרט (pg13) מונע ממנו להיות מאיים או מפחיד באמת. על פי ההיגיון האמריקאי אפשר לרצוח כמה שרוצים, אבל אסור להראות דם ואסור לקלל. וכך העריכה של הסרט גורמת לקרבות עם זומבים מאיימים וצמאי דם להיראות סטריליים ומהירים מכדי שהזוועה של אפוקליפסת זומבים תיראה "ריאליסטית". אם "גאווה ודעה קדומה וזומבים" היה זוכה לדירוג R, יכול להיות שהיינו מדברים עכשיו על פארודיית האימה המפתיעה של השנה. בלעדיה, זה קצת סרט זומבים בלי שיניים.
אולי אלה הציפיות הנמוכות, אבל בגישה הנכונה "גאווה ודעה קדומה וזומבים" הוא סרט מהנה למדי. יש בו צוות שחקנים טוב, הוא קצבי ומשעשע, מודע לעצמו ולמרות זאת משופע בסצנות קרב מספקות למדי. יש כאן לא מעט הומור, דמויות נשיות חזקות למכביר ואולי קצת יותר מדי קלוז-אפים על מחשוף מתנשף תורן. הדירוג המוזר מונע מהסרט לקחת את השעטנז המוזר שלו לרמה שתהפוך אותו לקצת יותר מקוריוז, אבל זה לא נורא. בהתחשב בנסיבות, יש דרכים גרועות יותר לבזבז שעתיים מהחיים שלכם.