פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כלת פרס נובל לספרות על סערת "גדר חיה": "אני מתייצבת לצד הסופרת"

      הסופרת הבלרוסית סבטלנה אלכסייביץ' המבקרת בישראל מנסה להסביר את התגובות העוינות שקיבלה בעקבות הזכייה ("מתחתי ביקורת על פוטין בחו"ל") וקוראת לכם להסתכל על עצמכם מנקודת המבט של בני המאה ה-22 ("ברברים")

      סבטלנה אלכסייביץ' בישראל (יח"צ , קרדיט: מישל ורונין)
      מבקרת חריפה של העולם שבו אנו חיים. סבטלנה אלכסייביץ' (צילום: מישל ורונין)

      העבודה על כל אחד מספריה של הסופרת הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ' כוללת ראיונות 700-500 בני אדם. כ-200 עדויות נכנסות לבסוף לספר, ומהן היא אורגת את יצירתה; "כמו מלחין שיוצר סימפוניה", היא אומרת במסיבת עיתונאים שהתקיימה היום (ראשון) בתל אביב. ספריה התיעודיים יוצאי הדופן, שבהם היא משמיעה בעיקר את קולם של אחרים, מתארים אירועים גדולים, בלתי נתפסים כמעט בקיצוניותם, בתולדות האדם הסובייטי: מלחמת העולם השנייה, אסון צ'רנוביל, מלחמת אפגניסטן ועוד. אלכסייביץ' מכנה את מפעל חייה "האנציקלופדיה של הציביליזציה האדומה", ובאחרונה הוא זכה להכרה מיוחדת מחוץ למרחב דובר הרוסית כאשר האקדמיה המלכותית השוודית העניקה לה פרס נובל לספרות לשנת 2015.

      אלכסייביץ' באה לישראל כדי להרצות במסגרת המיזם "הרצאה פתוחה", שנועד להפגיש בין הקהל הישראלי לאושיות התרבות הרוסית העכשווית. במסגרת המיזם כבר התארח בארץ אמן האנימציה הנודע יורי נורשטיין ובחודשים הבאים יבואו לכאן ענקי תרבות כמו במאי הקולנוע אלכסנדר סוקורוב ומנהל מוזיאון ההרמיטז' מיכאיל פיוטרובסקי. כל ההרצאות מתורגמות סימולטנית לעברית, וזאת, לדברי המארגנת אנה מאגין, במטרה לפרוץ את גבולות מגזר דוברי הרוסית בישראל.

      סבטלנה אלכסייביץ' (AP)
      סבטלנה אלכסייביץ' אחרי קבלת פרס נובל לספרות (צילום: AP)

      "שנאה היא יצור שחודר אלינו"

      אלכסייביץ', בת 67, היא ילידת אוקראינה, בת לאם אוקראינית ולאב בלרוסי, שכותבת ברוסית. ספרה הראשון, "המלחמה פנים לא נשיות לה", ראה אור ב-1985 והוא מגולל באופן חריג מאוד לזמנו את סיפוריהן של נשים שלחמו בשורות הצבא האדום ב"מלחמה הגדולה על המולדת", היא מלחמת העולם השנייה. בעבר חיה אלכסייביץ' במערב אירופה אולם באחרונה שבה להתגורר בבלרוס, המדינה שבה גדלה, מדינה שנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה. זכייתה בנובל הפתיעה אותה – כשקיבלה את הבשורה היתה צריכה להפסיק לגהץ את הכביסה – אך יותר מזה, היא אומרת, הפתיעו אותה התגובות העוינות לזכייה, בתקשורת הרוסית ומצד השלטון בבלרוס. נשיא בלרוס, אלכסנדר לוקשנקו, לא מיהר לברך את כלת הפרס החשוב בעולם ובהמשך, כשנשאל על ספריה, אמר ש"הם לא רבים כל כך".

      "האשימו אותי ברוסופוביה", היא אומרת, "דיברו על כך שאני מבקרת את פוטין, גם בעיתונות המערבית, על כך שצידדתי באוקראינה בעימות בין רוסיה לאוקראינה; נזכרו שנולדתי במערב אוקראינה (האזור במדינה המזוהה עם הלאומיות האוקראינית, מ"ב). נזכרו בסיפור שאני מספרת על כך שבילדותי גוועתי ברעב משום שהאוקראינים סירבו למכור אוכל לקצינים בצבא הרוסי. ניצלתי בזכות נזירות אוקראיניות שבמשך כמה חודשים נתנו לאימא שלי חצי ליטר חלב עזים ביום. על זה שסיפרתי את הסיפור הזה אמרו שאני בנדרובקה (מזדהה עם תנועת המרי הלאומית האוקראינית, או במילים אחרות בוגדת, מ"ב)".

      סבטלנה אלכסייביץ' בישראל (יח"צ , קרדיט: מישל ורונין)
      אלכסייביץ' (מימין) ואנה מאגין היום, ראשון, במסיבת העיתונאים בתל אביב (צילום: מישל ורונין)

      בתשובה לשאלה כיצד הרגישה כשקיבלה את הפרס, אמרה: "לא אגיד שהייתי אדישה כמו ספינקס. כמובן, הייתי מאושרת, כפי שמאושר אדם שבמשך זמן רב גילף אבן ויצא מזה משהו וזה קיבל הכרה. מה שהיה לי חשוב הוא שבזמן שלוקשנקו שתק, העם חגג. אני יודעת שאנשים ארגנו מסיבות בעבודה, סיפרו שנגמרה השמפניה בעיר. כשהייתי בשדה התעופה, ניגשו אליי שתי בחורות, חיבקו אותי ובכו ואמרו: זהו, עכשיו כולם ידעו מה זה בלרוס. כמובן שמחתי בשביל בלרוס הקטנה שלי, בשביל המדינה שלי, בשביל האנשים שלי שאני אוהבת. היו אלה הרגעים הטובים ביותר בחיי".

      אלכסייביץ', שמעידה על עצמה שהדבר שמעסיק אותה יותר מכל הוא הרוח הטובה של האנושות, רוח שמתגלה "אפילו בגיהינום", היא מבקרת חריפה של העולם שבו אנו חיים. "צריך להודות שכולנו נגועים בדעות הקדומות של זמננו", היא אומרת. "אנו שבויים שלהן. אם יסתכלו על האופן שבו אנחנו חושבים מהמאה ה-22, סביר להניח שהרעיונות שלנו והיחס שלנו לחיי אדם ייחשבו ברבריים. עבור הסופר, חיי אדם צריכים להיות מעל הכול. אני חושבת שברוסיה היום סופר שמדבר על זה הוא אויב, גיס חמישי. כמו שכתבה חנה ארנדט, יש תקופות אפלות שבהן משתבשת דעתה של אומה שלמה. כולם שוקעים באיזו מגפה של שנאה זה לזה, חשכה. לצערנו אנו חיים בתקופה כזאת.

      "תמיד הייתי בצד של האופוזיציה, בצד של האנשים שרצו לבנות חיים חדשים למדינה שלנו. זה מה שהאמנו בו בשנות ה-90. חשבנו שהבעיה היחידה היא הקומוניסטים, ושכשנסלק אותם הכול יהיה בסדר. התברר שהבעיה עמוקה בהרבה; אנשים שיצאו מהמחנה הם לא אנשים חופשיים. האדם נושא עמו את המחנה, בשפתו, במנהגיו, בנפש שלו. אמן לא יכול להיות שותף של הדיקטטורה או של השלטון האוטוריטרי. אצלנו בבלרוס הזמן עצר מלכת וזאת טרגדיה גדולה. פיגרנו בעבר וגם היום הזמן שלנו מתפוגג לאנשהו. אני תמיד עוסקת בשאלה מדוע הסבל האנושי לא מומר לחופש. למה כל כך קל לצעוק על אנשים לעמוד בשורה. זו שאלה שעדיין אין לה תשובה".

      לדידה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו יוצא דופן מהבחינה הזו. "הייתי בישראל כשבעיר העתיקה בירושלים נהרגה מג"בניקית צעירה", היא מספרת. "באותו היום הייתי בירושלים וטיילתי לא הרחק משם. ראיתי את הפנים שלה באינטרנט. הפנים היפות והצעירות האלה רדפו אותי במשך כמה ימים; רדף אותי הטירוף האנושי שנוטל את חייהם של אנשים צעירים כל כך. זה מעגל אימים. זאת בעיה שתימשך עוד שנים ארוכות. לא מזמן הייתי בקייב, ומעולם לא נתקלתי בשנאה כל כך עזה לרוסים כפי שראיתי כעת. שנאה היא יצור שחודר אלינו ברמה המיתית".

      סבטלנה אלכסייביץ' בישראל (יח"צ , קרדיט: מישל ורונין)
      "שמחתי בשביל בלרוס הקטנה שלי". אלכסייביץ' (צילום: מישל ורונין)

      "כולנו שקועים בפנאטיות בנאלית"

      בתשובה לשאלת וואלה! NEWS על הקונפליקט בין האמנות למדינה ועל עמדתה בנוגע לצנזורה כמו זו שנקט משרד החינוך כאשר אסר על מורים ללמד את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה", השיבה אלכסייביץ': "אני עוסקת בהתנגשות בין ההיסטוריה הגדולה להיסטוריה הקטנה. המדינה תמיד נאחזת בהיסטוריה הגדולה, ב'זירה' המוחלקת הזאת, ולא עוסקת באדם. אני מביטה בהיסטוריה מנקודת המבט של האדם, ומנקודת המבט הזאת אני כמובן מתייצבת לצדה של הסופרת. שנאה לא תציל אותנו, רק אהבה. שנאה מולידה רק שנאה, ואהבה יכולה אולי להרוס את הגבולות בינינו.

      "ברוסיה ובבלרוס שוב מתעורר כיום הרעיון הפטריוטי, שוב מדברים על רוסיה הגדולה. כולנו שקועים בפנאטיות בנאלית. אני מכירה דוגמה מהחיים: אב רוסי סירב שבנו יתחתן עם אוקראינית. אם בתור סופרת הייתי מתעניינת בעלילה הזאת הייתי בוודאי כותבת על זה. יש הסיפור שמופיע בספר שלי 'זמן סקונד הנד', על צעירה צ'צ'נית ברחה עם טייס רוסי. כעבור כמה שנים היא כתבה להוריה שהכול בסדר, שיש לה שני ילדים קטנים. שני האחים שלה נסעו לרוסיה, רצחו אותה ולקחו אותה הביתה בארון".

      העצה שהיא נותנת לאמנים שמוצאים עצמם מושתקים ונרדפים היא "לא לבגוד בעצמך. דבר אחד לא השתנה בראיית העולם שלי מנעוריי – והוא האהבה לחיים, לאדם. בכפר שבו חייתי בילדותי דיברו על מוות בלי סוף וזאת הייתה טראומה בשבילי. תמיד עסקתי בדברים פשוטים: האדם, החיים, טוב ורע. הרוע מתוחכם יותר, הוא מתגנב לנפש האנושית בעורמה. הטוב פגיע יותר. צריך למצוא את הכוח להיות עצמך".

      את התקווה היא מוצאת בקול הנשי, שלו הקדישה חלקים ניכרים מיצירתה, ולטענתו יש לו "כוונון מיוחד". "בכפר שבו גדלתי אחרי מלחמת העולם השנייה היו רק נשים", היא נזכרת. "אני חושבת שעד שהופיעו הגברים, מתישהו בשנות ה-50, הכפר היה צודק יותר. העולם הנשי הזה הותיר בי רושם בל-יימחה. זה היה עולם צודק יותר, גמיש יותר. נשים תמיד מתייצבות לצד החיים. נשים סיפרו לי על המלחמה ודיברו על הסבל של הסוסים, של הציפורים. מעולם לא שמעתי גברים מדברים על זה. סיפרו כמה ריחמו על הגרמני הפצוע. ולא אחת, אם הבעל היה שם, הוא היה צועק: 'על הגרמנים את מרחמת! מה יש לך!' נדמה לי שהמבט הנשי הוא המבט של העתיד. מרגישים את זה במדינות סקנדינביה שבהן נשים הגיעו לעמדות מפתח, נשים הן שרות ביטחון ושרות משטרה. אולי לא מיד, אבל אני חושבת שזה יהיה כך במדינות רבות בעולם".