סמואל ניטר, פרופסור שבדי שחוקר את המשמעות המילולית של טקסטים היסטוריים, מרבה לצטט את המשורר השבדי, חתן פרס נובל לספרות, תומס טרנסטרומר. לקראת סיום "הר האושר", מופיעות השורות הבאות של טרנסטרומר: "בתוכך קשתות נפתחות זו אחר זו עד אין סוף / לעולם לא תושלם, וכך ראוי". בדומה לניטר, כך גם שאר הדמויות ב"הר האושר" אולי מחפשות שלמות, אך מתבלבלות בדרך, וכך ראוי.
ספרו השביעי והאחרון של אמיר גוטפרוינד נפתח פשוט מצוין, ומספק שתי סצנות קומיות (אך לא קומיות בלבד) מעולות כבר ב-32 העמודים הראשונים: האחת כשהפרופסור המוערך מוזמן להרצות בפני בית כנסת בסטוקהולם על ליל הבדולח, אך מנפץ את החלון הגדול, הנפלא, בחזית בית הכנסת. האחרת מספרת על ימיו של ניטר כמתנדב בקיבוץ, שנים רבות קודם לכן, כשלא ממש הכיר את ישראל, ונקלע לצפירה של יום הזיכרון בתל אביב ובידו שלגון שהוא לא יודע מה לעשות איתו.
בכלל, "הר האושר" מתובל ברגעים משעשעים נוספים, ייחודיים למדי (נניח: אחיו של סמואל ניטר מספר שהולך לפסיכולוג כדי לדבר על קבוצת הכדורגל המקומית), אך בבסיסו, כאמור, דמויות המחפשות משמעות. ניטר התחזה בעבר לנאו-נאצי כדי לכתוב את המחקר הגדול של חייו, וכפי שמסביר לחברתו הצעירה בשבדיה, היתה זו תקופה נהדרת: "אני צריך למצוא אותנטיות, זה הכול. לא כדורים פסיכיאטריים. אני לא מוכן להיכנע. בין הנאצים מצאתי את זה. זה היה כל כך טוב שם. כשהייתי נאצי הייתי נאצי. עכשיו אני הפרופסור המכובד סמואל ניטר ואני כלום. אולי אני צריך לעזוב את האקדמיה. להיות כמו אבא שלי, פועל סדנה. אולי אהיה חקלאי".
שירי, דמות המפתח השנייה בסיפור, אמנם "מלאה חריצים", לדברי הבוסית שלה במשרד יחסי הציבור, אך מעט פחות מעניינת, הגם שאף היא נואשת לתשובות ולא מפסיקה לחפש אחריהן. משום שהספר מסופר ממספר זוויות שונות ועוסק בתקופות שונות לגמרי ובמקומות שונים לגמרי בעולם, ישנו חוסר אחידות מסוים בטקסט: הפרקים שעוסקים רק בסמואל ניטר מעט טובים יותר מאלה העוסקים רק בשירי (נניח: "...לעתים נסע עם מכוניתו הרחק, הותיר אותה בשולי מגרש כזה או אחר לשעה ארוכה וצעד לאורך מזחים קפואים, מחשבותיו ניזונות מחריקת שרשרות הסירות, מצריחת השחפים, מיללת הרוח. לעתים סבב במרכז העיר ובשלוחות היוצאות ממנה, עבר בצעידתו מבית קפה אל בית קפה, נחלץ בחופזה מכל אחד מהם וכוס קפה חד-פעמית בידו, כאילו היה נושא לפיד אולימפי שאיבד את דרכו ואולי גם את בינתו"). גם בכל הנוגע לסיפורי הרקע של המשפחות ישנו חוסר אחידות, ולמעשה, זה של סבתה של שירי, אניקה, כל כך טוב ומיוחד ועוצמתי שיכול היה לעמוד כספר בכוחות עצמו.
נסיבות משונות גורמות לשירי וסמואל להיפגש בחיפה ולפצוח במערכת יחסים עקלקלה, שמסייעת לפרופסור השבדי להמשיך גם במערכת היחסים שלו עם ישראל מערכת יחסים עקלקלה לא פחות. הגזענות הישראלית משגעת את ניטר ובכל זאת הנה הוא בישראל, כשם שאביה של שירי בז לאירופה ובכל זאת מתגורר בשוויץ. שום דבר אינו פשוט כשם שנראה.
"בשישי בבוקר, 27 בנובמבר 2015, עוד חיכו לאמיר כמה שאלות עריכה, נגיעות אחרונות לפני שהר האושר יורד לדפוס", נכתב בכריכה האחורית. "בשישי בלילה אמיר מת. המטוטלת נעה מיש לאין. איש לא יוכל עוד לשאול אותו שום דבר, אף פעם, גם לא את הזעירה שבשאלות. המטוטלת הזאת לעולם לא חוזרת לאחור". על אף שאלות העריכה שאולי נותרו פתוחות, היעדר נגיעות אחרונות וחוסר אחידות מסוים, "הר האושר" מהנה מאוד. אלה שממש יתעקשו בוודאי ימצאו בו רמזים לתחושות שגוטפרוינד הרגיש בשנים האחרונות לחייו; כל היתר יהנו מספר מספר מצוין שלעולם לא יושלם, וכך זה ראוי.
"הר האושר" / אמיר גוטפרוינד, זמורה ביתן, 197 עמודים