הכתבה הבאה יוצאת מנקודת הנחה שאתם יודעים שלושה דברים: 1) מארוול היא חברת קומיקס שמתעסקת במעשיות על גיבורי על. 2) החברה מצליחה מאוד. מאז 2008 מפיקה מארוול בעצמה את רוב הסרטים והסדרות שקשורים לגיבורי העל שלה, והיא מקפידה לשלב בכל אחד מהם התייחסויות למוצרים האחרים כדי להבהיר שמדובר באותו עולם. 3) סדרות הטלוויזיה של מארוול, כמו הסרטים שלה, לא באמת איכותיות.
אפשר כמובן להתווכח על המילה איכות, ואפשר לטעון שהפופולריות העצומה של היצירות מוכיחה אחרת, ואפשר לומר שלסוגן הן דווקא די טובות. מילת המפתח פה היא עדיין "לסוגן", כמו שחביתה יכולה להיות טעימה ומעולה, אבל היא עדיין חביתה. לא נלך רחוק למחוזות כבר-פחות-רלוונטיים של היעדר פרסים או מועמדויות לאוסקר ולאמי תפסו כל חובב קולנוע או טלוויזיה אמיתי ושאלו אותו מהם הדברים הכי טובים ומשמעותיים שנעשו בשנים האחרונות. האם "הנוקמים", "ת'ור" או "סוכני שילד" יהיו ברשימה שלו? אם כן, נפלתם כנראה על גיק, ורק רגע עם הטוקבקים הזועמים - המשמעות היא כבר לא כזו שלילית.
העובדה שמארוול הפכה למפלצת כה רווחית מוכיחה שגיקים הם מזמן לא היצורים המנוזלים והבתוליים שהיו פעם, והרי כל העולם כבר מדבר על זה. הנה השורה התחתונה של הכתבה הזו כבר עכשיו: כשם שההגדרה של מיהו חנון מתרחבת ומבעבעת לתוך גבולות הקונצנזוס, כך גם הטלוויזיה של מארוול מתנפחת, כמותית ואיכותית, והופכת מתת ז'אנר שולי וטיפשי לפעמים שלא תמיד סופרים אותו, למגה ז'אנר שיוכיח שמגיע לו להיות כאן. במילים אחרות, הסדרות של מארוול אולי עדיין לא מספיק טובות - אבל הן יהיו.
"או שתצעדו קדימה ותעשו את העבודה הארורה, או שתתנו לאנשים הרעים לנצח. הבחירה שלכם"
(ציטוט טיפוסי מתוך "סוכני שילד")
זה מתחיל עם "שילד". בשנת 2012 פותה במאי "הנוקמים" ג'וס ווידון, ככל הנראה בעל כורחו, להחיות את דמותו של פיל קולסון שהרג בסרט בדרמטיות, וליצור סביבה סדרה שמתעסקת בארגון הסודי שמתפעל את גיבורי העל. ווידון, אגב, הודה מאז שמבחינתו קולסון עדיין מת, וכי סדרות הטלוויזיה של מארוול הן מוצר שולי של הסרטים שמתעסק בעיקר בשאריות. נניח לזה כרגע. הוא כתב וביים את הפיילוט אבל השאיר את המושכות בידיהם הפחות מנוסות של אחיו ואשתו. "סוכני שילד" גמגמה בהתחלה מבחינה קריאטיבית ומצאה את דרכה רק באמצע העונה הראשונה, אבל הרייטינג בכל מקרה היה סביר מינוס ובהחלט לא הגשים את ההצלחה שכולם ניבאו לה.
ABC בכל זאת חידשה את הסדרה ואף הודיעה למרבה ההפתעה על סדרת מארוול נוספת בשם "הסוכנת קרטר", שמתרחשת בשנות ה-40 וסובבת סביב דמותה של האקסית של קפטן אמריקה ומאבקה בסקסיזם. למרות הצלחה בינונית, שתי הסדרות הללו עדיין שוהות באוויר (בינינו, הסיבה לכך היא בעיקר כי הן מושכות קהל גברי), אבל ABC כבר זוממת על סדרה נוספת, ספין אוף לשילד בשם "Marvel's Most Wanted", שיוציא את דמויותיהם של צמד הגרושים האנטר ובובי מסדרת האם ויתעסק במאמציהם לרדוף אחר פושעים מבוקשים ביקום המארוולי.
במקביל לכל זה רקמה מארוול עסקת ענק עם נטפליקס, שמובילה ליצירתן של חמש סדרות גיבורי על חדשות. שתיים מהן, "דרדוויל" ו"ג'סיקה ג'ונס", כבר ראו עולם; השלישית, "לוק קייג'" תצא בנובמבר; הרביעית, "איירון פיסט", אוטוטו מתחילה צילומים; החמישית, "The Defenders", אמורה להיות מיני-סדרה שמאחדת את כל ארבעת הגיבורים שלעיל, בדומה למה שעשתה מארוול בקולנוע עם "הנוקמים". עכשיו עוד מדברים על לצרף למערך הזה סדרת נטפליקס נוספת בשם "The Punisher", שתתמקד בדמותו של נבל (ג'ו ברנת'ל, "המתים המהלכים") העתיד להפציע לראשונה בעונה השנייה של "דרדוויל", אשר תצא בחודש הבא.
הפצצה שהוטלה לאחרונה היא שמארוול מתחילה לגייס לשורותיה לא רק כוכבים אלא גם יוצרים מוערכים, כלומר כאלו שלא אמור להיות להם שום קשר איתה. ג'ון רידלי ונוח האולי, האנשים שאחראים בהתאמה ל"פשע אמריקאי" ו"פארגו" - בלי ספק שתיים מהסדרות הטובות ביותר בטלוויזיה כרגע עובדים בימים אלה לא רק על עונות חדשות של הסדרות שלהם אלא גם על פרויקטים חדשים שיקבלו את הסטמפה האדומה של מארוול בתחילתם. והם לא סתם "מעורבים" בהם כמו שג'וס ווידון "מעורב" ב"סוכני שילד" הם מפיקים, כותבים את הפיילוט וינהלו את הסדרות הללו בעצמם. שוב - סדרות מבוססות קומיקס על גיבורי על. מה הקשר בין הריאליזם הבועט והמפעים של "פשע אמריקאי" לבין אנשים בתחפושת שמעופפים בשמי מנהטן? בדיוק.
הפרויקט של רידלי אמנם בשלבי פיתוח ראשונים ואף אחד לא רוצה לדבר עליו בינתיים, אבל אצל האולי כבר מוכנים לצאת לדרך. מדובר על סדרת טלוויזיה ראשונה (ולא מצוירת) שמתעסקת באקס מן, מוטציות בעלות כוחות על שהעולם האנושי מתעקש להקיא מתוכו. הסדרה תיקרא על שם הדמות המרכזית בה, "Legion", שהוא בנו של פרופסור אקסבייר הנקרא גם דיוויד האלר סכיזופרן ששומע קולות ורואה חזיונות, אבל מתחיל לאט לאט להבין שלא מדובר במחלה נפשית. בגירסת הקומיקס הוא גם מתהדר בשלל זהויות שלכל אחת מהן סט כוחות על משל עצמה, חלקן טובות וחלקן רעות. הבחור המקסים הזה יגולם על ידי דן סטיבנס (מת'יו קרולי הנוטש מ"אחוזת דאונטון"), ושאר חברי הקאסט כוללים את אוברי פלאזה ("מחלקת גנים ונוף") כחברתו הטובה ושתי שחקניות "פארגו" שעמן מתאחד האולי רייצ'ל קלר (סימון גרהארט) בתפקיד ראשי אך לא ידוע, ואמה, ג'ין סמארט (פלויד גרהארט) כפסיכולוגית. מה הקשר בין מלחמות העולם התחתון של צפון דקוטה בשנות השבעים לבין מוטציה בעלת כוחות על שמדברת לעצמה? בדיוק.
אבל חוץ מהשתיים הללו, והשלוש של ABC, והשש של נטפליקס, יש למארוול עוד סדרות בקנה: "Hellfire" של רשת פוקס היא סדרה נוספת שפועלת בספירה של אקס מן ומתמקדת במועדון ההלפייר הסודי בו חברים אנשים עשירים בעלי כוחות שמאמינים שהם יכולים לשלוט בעולם. הסדרה הזו לא ממש תהיה קשורה לסדרה של האולי למרות שהן כן מתרחשות באותו עולם. מארוול מפתחת גם סדרה קומית ראשונה בשם "Damage Control" לרשת ABC אשר תתעסק בצוות העובדים שמגיע לזירת האירועים הגדולים של גיבורי העל אחרים שהם מסיימים לפזר את האגרופים שלהם, וצריכים לנקות את כל הבלאגן. גם לפרויקט הזה מצורפים שמות של אנשים איכותיים, כאלה שעבדו ב"דיילי שואו" וב"דו"ח קולבר" (בן קארלין), כמו גם ב"רוק 30" ו"מחלקת גנים ונוף" (דיוויד מיינר). במקביל עובדת מארוול על סדרה קומית נוספת, שנמצאת בשלבי פיתוח עובריים. אם עקבתם אחרי המתמטיקה, הגעתם להבנה שבעוד שנה מהיום צפויות לזרום על המסך לפחות 14 סדרות חוצות פלטפורמות ברשתות הגדולות, ברשתות הכבלים ובשירותי הסטרימינג. התחלנו עם אחת. מה שמוביל למסקנה המתבקשת שמארוול, משום מה, משתלטת על הטלוויזיה. עכשיו צריך להבין למה זה קורה ואיך.
"בני האדם השתמשו לאורך ההיסטוריה בזוועות של אויביהם כדי להצדיק את אלו שלהם. אז השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא האם אתה נאבק עם העובדה שאתה לא רוצה להרוג את האדם הזה אבל חייב, או שאתה לא חייב להרוג אותו אבל רוצה?"
("דרדוויל")
הדבר הראשון שקופץ לראש בהקשר הזה הוא, כמובן, כסף. למארוול כאמור לא חסר ממנו עקב הקופות שהיא שוברת, ואין לה בעיה לפזר אותו גם על המסך הקטן. הפיילוט של "סוכני שילד" שבר בזמנו שיאים עם תקציב של 14 מיליון דולר לפרק אחד, וסביר להניח שהסדרה עדיין מקבלת דמי כיס יפים על בסיס שבועי. עסקת הענק של מארוול ונטפליקס מוערכת ב-200 מיליון דולר עבור 60 פרקים, שזה אומר שפרק של "דרדוויל" ו"ג'סיקה" עולה משהו כמו 3.3 מיליון להפיק. כך שאם מארוול באמת רוצה למשוך טאלנטים רציניים לשורותיה היא פשוט יכולה לתת לכסף לדבר, וכל יוצר מוערך לכל הפחות יקשיב.
אבל זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. אם שמים רגע את הציניות הכלכלית בצד ופותחים קצת את האינטרנט, קשה שלא לשים לב לשיפט מסוים בתפיסה של סדרות מארוול שהתרחש בשנה האחרונה. העונות הראשונות של "דרדוויל" ו"ג'סיקה ג'ונס" שברו את השוק ואת כללי המשחק שלו, כאשר התקבלו במחיאות כפיים מפתיעות הן על ידי הקהל והן על ידי מבקרים. הראשונה זכתה להשתפכויות שכינו אותה אפלה, רצינית ומהפנטת, והכריזו שהיא טובה יותר מכל סרט או סדרת מארוול אחרת אי פעם. השנייה נכנסה במהירות מסחררת לנישה הריקה של "סדרות גירל פאוואר", ואספה מבקרים לצד מעריצי פולחן שהכריזו שמדובר בגיבורת העל הנשית הטובה ביותר מאז ימיה הבועטים של באפי וחברותיה, אולי אפילו הטובה ביותר.
- "בחייך, עשינו הרבה יותר מלגעת אחד לשני בידיים".
- "כן, זה נקרא אונס".
- "איזה חלק בלישון במלונות חמישה כוכבים, לאכול במסעדות הכי טובות ולעשות כל מה שרצית נקרא אונס?"
- "החלק שבו לא רציתי לעשות שום דבר מזה. לא רק שאנסת אותי פיזית אלא חיללת כל תא בגוף שלי וכל מחשבה בראש הארור שלי".
- "זה לא מה שניסיתי לעשות".
- "לא משנה מה ניסית לעשות. אנסת אותי שוב ושוב ושוב".
("ג'סיקה ג'ונס")
אחת הסיבות לחיבוקים הללו נעוצה ככל הנראה בכך שסדרות נטפליקס מתמקדות בגיבורי על "ברמת הרחוב", כאלה שמתמודדים בעיקר עם אנשים ופחות עם חייזרים ורובוטים. זה הכריח את היוצרים שלהן לפתח תמות יותר עמוקות כדי להניע סיפורים מורכבים: "דרדוויל", למשל, מעלה שאלות של צדק ומוסר לרמות ש"דקסטר" מעולם לא ממש הגיעה אליהם, ו"ג'סיקה" היא בכלל סדרה על התמודדות עם טראומה. אלה כבר מוטיבים שיכולים לדבר לכל יוצר טלוויזיה: "גדלתי עם חוברות קומיקס, אפילו כתבתי כמה", אמר ג'ון רידלי, "אבל יש לי ילדים שלא אכפת להם מהמודעות החברתית של 'פשע אמריקאי' ו'12 שנים של עבדות'. מארוול עושים עבודה בטובה בלשלב מודעות חברתית. תראו מה עושים ב'ג'סיקה ג'ונס', אלה דברים איכותיים. אני מקווה ומאמין שאם תהיה לי ההזדמנות לעשות את זה, זה ייעשה בצורה איכותית, כי בטח יש אנשים שתוהים 'למה שג'ון יעשה את זה?'".
"אני לא איש של קומיקס", הודה האולי, "קראתי הרבה 'אקס מן' כשגדלתי אם כי זה לא חלום חיי לעשות משהו כזה. אבל כשהתחלתי לחשוב על הפרויקט, ישר קפץ לי הרעיון של מוטציות כזהות אאוטסיידרית. זה מרגש בעידן של היום ליצור משהו שהוא מיתוס מודרני, להרים סיפור לקנה מידה מיתי, ולעשות את זה בצורה שלא כוללת סיקוונסים של אקשן ו'האם אנחנו יכולים להציל את העולם?'. מה הם גיבורי על, בעצם? הם האלים היווניים שלנו, המיתוסים שלנו. ראינו את הגרסאות הישירות שלהם, אני רוצה לשחק קצת סביב השוליים".
בין השורות, אגב, אפשר למצוא עוד סיבה אפשרית למשיכה של רידלי והאולי לעולם המארוולי מתחשק להם ללבוש צבעים אחרים חוץ משחור חברתי נוקב. "אחרי שנתיים בעולם של 'פארגו', מרגש לחשוב קצת על משהו אחר לדקה ולהתמקד בו", אמר האולי, ורידלי ככל הנראה מסכים: "אני אוהב את 'פשע אמריקאי' ואת כל מה שהיא עוסקת בו, אבל זו סדרה קשה. יש בה תערובת של נרטיב ומציאות, וזה מאוד מאוד קשה. אז ימים שבהם אתה יכול ללכת ולעשות משהו אחר הם נהדרים. אני מקווה להביא כמות מכובדת של התבוננות עצמית עמוקה בכל פרויקט של מארוול שאעבוד בו, אבל אני רוצה שזה יהיה מבדר בזכות עצמו. 'פשע אמריקאי' היא משהו אחר ואני מקווה להמשיך איתו, אבל הייתי שמח על ההזדמנות לעבוד גם במקומות שבהם מדובר בבידור נטו".
- תומפסון חושב עלייך דברים טובים. הוא אומר שאת בהחלט חושבת בצורה עצמאית.
- אני בטוחה שהוא התכוון לזה כעלבון.
("הסוכנת קרטר")
נחזור להערה של ג'וס ווידון על כך שסדרות מארוול מסתפקות בשאריות של הסרטים - זה לא בהכרח רע. למעשה, עושה רושם שהניתוק הזה דווקא עושה להן רק טוב. מאמר שהתפרסם לאחרונה ב"גרדיאן" הבריטי טען ש"הסוכנת קרטר" רק מרוויחה מהבידוד שלה מהעולם המארוולי עתיר הקפאין וההמשכיות, בו כל דבר צריך להיות קשור לאחר, שמכניס צופים לאטרף של פחד מלפספס רפרנסים. קרטר אמנם "תקועה" בעבר, אבל זה משחרר אותה מהצורך להניח אלמנטים קריטיים עבור עלילות עתידיות ולקחת חלק בתזזיתיות המארוולית. המאמר אפילו מצביע על כך שקרטר עצמה והקולגה שלה, ג'ארוויס, הן טכנית דמויות משנה קלאסיות, שלמעשה מובילות בעצמן סדרה, והעובדה הזו מאפשרת להן לשמור על טון קליל ואוורירי במקום להישאב לכובד הראש המאפיין סדרות גיבורי על.
זה מתקשר לדבריו של ג'ף לוב, מנכ"ל חטיבת הטלוויזיה של מארוול והאיש שמושך בחוטים של כל הסדרות שצוינו כאן. כשנשאל בריאיון על הסדרות הקומיות הצפויות ואיך ישתלבו בתמונה הכללית, ענה שהוא לא מגדיר אותן כקומדיות שמתרחשות בעולם של מארוול, אלא כסדרות מארוול שהן במקרה קומדיה. הנקודה היא שבניגוד לקולנוע, בו סרט של מארוול תמיד יהיה בדיוק מה שאתם מצפים ממנו להיות, הטלוויזיה מסוגלת למתוח את הגבולות של העולם הזה, של הז'אנר הזה, ולהשתמש בו כדי לספר את הסיפורים שהיא רוצה לספר. "פשוט הבאתי רעיון לסדרת טלוויזיה שרציתי לכתוב, ואז מצאתי את הדמויות שלה בעולם של מארוול", אמר האולי, "אבל ברור שזו צריכה להיות סדרה טובה, לא רק סדרת ז'אנר טובה".
כך שהאינפלציה הצפויה של סדרות מארוול לא בהכרח תשטיח את ממדיו של המסך הקטן או תמעיט בערכם של יוצרים איכותיים. עושה רושם שהיא בעיקר תשנה את מארוול עצמה ותהפוך אותה לגוף תוכן שלם ומורכב, שמציג קטלוג מוצרים עשיר ועמוק יותר מחבטות, בעיטות והצלת עולם. ואם הקטלוג הזה יהיה באמת טוב, אף אחד כבר לא יזכור שהמקורות שלו מגיעים מז'אנר גיבורי העל, כי לא באמת יהיה מושג אחד כזה.