שם את האנטי בגיבור: "דדפול" ישנה את כל מה שחשבתם על גיבורי על

    פרוע, אלים וקורע מצחוק, "דדפול" שובר את גבולות התקינות הפוליטית ומציג גיבור שמסתכל בלגלוג על הז'אנר שהוא עצמו חלק ממנו. המעריצים שדחפו ליצירתו יתמוגגו מכל רגע, וכך גם מי שמעולם לא התעניין קודם לכן בעולם גיבורי העל

    • דדפול
    יח"צ - חד פעמי

    מאז שהופיעו לראשונה על מסך גדול אי שם בשנות ה-40 של המאה הקודמת, נתפסים גיבורי על כפי ששמם מרמז עליהם: גיבורים. יש להם נקיפות מצפון וסטיות מהקו המוסרי המקובל, טעויות בשיקול דעת ונטייה מופרכת ליצור בעצמם את האויבים הגדולים ביותר שלהם - אבל לנצח הם יישארו גיבורים. האמת הזאת גורמת לגל סרטי הגיבורים שהציפו וימשיכו להציף אותנו בעתיד הנראה לעין, להיראות בסופו של דבר דומים זה לזה. "שומרי הגלקסיה" סדק את השבלונה הזאת לפני שנה עם חבורה של אנדרדוגים ציניים ומודעים לעצמם, והצליח בענק. אלא שגם "שומרי" נותר נאמן בכל זאת למסגרת. הדמויות שלו הורכבו מפורעי חוק עם לב זהב, שהתאחדו ברגע האמת כדי לעשות את הדבר הנכון - מה שהופך אותם ל… ניחשתם, גיבורים. ואז הגיע דדפול והכניס את האנטי לתוך הגיבור עמוק יותר מקולונוסקופיה.

    אם סיפור המסגרת של "דדפול" הוא מופת של אנדרדוג אאוטסיידר, מגיע הסיפור שהוביל לכך שבכלל יגיע לקולנוע ומצליח להתעלות עליו. מדובר בפרויקט שיושב כבר 11 שנים על המדפים בהוליווד. בתחילה באולפני New Line שהתייאשו ב-2005 והעבירו אותו לאולפני פוקס. במשך כל הזמן הזה ניסה ראיין ריינולדס, שיועד לסרט כשהוצע במקור, לשכנע את המנהלים ואנשי הכספים לאשר את הסרט. דדפול הבזיק להופעת אורח מזעזעת למדי ב"אקס-מן המקור: וולברין" ב-2009. הדמות התקבלה רע מאוד בקרב המעריצים וקברה את הסרט שוב. ב-2012 שכנעו ריינולדס ואיש האפקטים המיוחדים טים מילר את אנשי פוקס לשחרר להם סכום כמעט מעליב כדי לצלם סצנה אחת לדוגמה, שתשכנע אותם בכדאיות הסרט. אחרי שגם זה לא הצליח, הם פנו למוצא האחרון ושחררו באופן פיראטי את הקטע אל הרשת. המעריצים התאהבו, הלחץ על פוקס גבר ו"דדפול" קם סוף סוף לתחייה עם כוכב ראשי שהקריירה שלו בצלילה ומומחה אפקטים שנבחר לביים את הסרט הראשון בחייו. בריאיונות שהעניק ריינולדס לאחרונה סיפר השחקן שהסיבה לקיומו היא "100 אחוז לחץ של מעריצים", ושלולא דליפת חומרי הניסיון לא היינו זוכים לראות אותו לעולם.

    עוד באותו נושא

    מציאות נושכת: "גאווה ודעה קדומה וזומבים" הוא טראש חביב ומהנה

    לכתבה המלאה
    11 שנים על המדף. מתוך "דדפול"
    "דדפול" הוא לא סרט על אסון ממשמש על האנושות, אין כאן ארגוני טרור מסתוריים או חוצנים עם כוחות על, זהו סרט נקמה אגואיסטי לחלוטין של רוצח שיעשה הכל כדי לחזור לאהובתו

    דדפול (ריינולדס) הוא רוצח שכיר ציני וחסר רחמים בשם ווייד ווילסון, שחייו משתנים כשהוא מכיר חשפנית יפהפייה בשם ונסה קרלייל (מורנה באקרין) ומתאהב עד מעל הראש. האהבה הסוערת של השניים נקטעת במהירות כשווילסון מאובחן כלוקה בסרטן סופני. כמוצא אחרון הוא פונה לניסוי מפוקפק בידי מוטנט סדיסט שמכנה את עצמו "אייג'קס" ומבטיח לרפא אותו, אך במחיר של השחתת גופו ופניו בדרך נוראית. לכוד בבושה ממראהו החדש, וכשהוא נהנה מתופעת הלוואי של התהליך - ריפוי עצמי של כל פגיעה - הוא יוצא למסע אלים ומדמם למציאת האיש שהשחית את גופו, בתקווה שימצא תרופה שתוכל להחזיר אותו אל אהובת לבו במראהו המקורי.

    אם להסתמך על עולם המושגים של "דדפול", הדרך הטובה ביותר להגדיר כיצד נראה ומרגיש הסרט בכיכובו היא: תוצר של יחסי מין מתוך שנאה בין קוונטין טרנטינו לגיירמו דל טורו, שבדיוק חלה באבעבועות רוח. כתוביות הפתיחה הגאוניות של הסרט מגדירות מהרגע הראשון מיהם הכוכבים האמיתיים כאן. זה לא "דושבאג כלשהו" שביים אותו, לא "הטינאייג'רית המעצבנת", לא "איש רע כלשהו עם מבטא בריטי" ולא "הבחורה הלוהטת", אלא הכותבים. רט ריס ופול וורניק ("ברוכים הבאים לזומבילנד") הצליחו לתרגם באופן מושלם את הדמות הפרועה מהקומיקס אל המסך. "דדפול" הוא לא סרט על אסון ממשמש על האנושות, אין כאן ארגוני טרור מסתוריים או חוצנים עם כוחות על, זהו סרט נקמה אגואיסטי לחלוטין של רוצח שיעשה הכל כדי לחזור לאהובתו. וכשהרוצח הזה מצויד במחסניות על מחסניות של פאנצ'ים ובמודעות מוחלטת לקהל, לז'אנר ולסיטואציה שבה הוא נמצא - נולד סרט הגיבורים הכי מקורי שנראה מאז פריצתו של הז'אנר.

    הכותבים הם הגיבורים האמיתיים (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    הכתיבה המבריקה הזאת הכרחית ל"דדפול", שפועל בתקציב מזערי במובנים של סרטי גיבורים (50 מיליון דולר). זה אומר שאת מקומן של סצנות ההרס הענקיות מסרטים כמו "הנוקמים", תופסים קרבות קורעים מצחוק בתוך מכונית. זה גם אומר שמרבית הלוחמים לא מצוידים ב"פטיש הרעם של זאוס" או ב"מוט הנצח של לוקי" אלא באקדחים וחרבות. הפשטות הזאת מאפשרת לדדפול לשבור שוב ושוב את הקיר הרביעי, ולנהל דיאלוג של ממש עם מעריציו. הטריק הזה של פנייה ישירה לצופים עלול להיות נדוש כשכל מה שיש בו הוא ההבנה שהגיבור מכיר בקיומך, אלא שב"דדפול" המאפיין הזה מגיע בשכבות. ככל שהידע המוקדם שתגיעו איתו לסרט על גיבורי על אחרים, על מארוול בכלל ועל המוטנטים שלה בפרט, על ההיסטוריה של ראיין ריינולדס ואפילו על רכילות פופולרית יהיה רב יותר - כך תשתדרג גם ההנאה מהסרט פלאים. דדפול הוא שילוב מופלא של דמות שמאוהבת בז'אנר של עצמה ובזה לו. בין היתר נזרקים במהלכו הסרט רפרנסים ל"גרין לנטרן" בכיכובו של ריינולדס, שכמעט והרס לו את הקריירה, לשער שבו כיכב כגבר הסקסי עלי אדמות, לפיצול בין פרופסור אקסבייר הצעיר והמבוגר בסרטי "אקס-מן", להורה הלא מתפקד שהוא ליאם ניסן, וזה באמת, אבל באמת רק על קצה המזלג.

    עוד שינוי מבורך של "דדפול" לעומת אחיו לז'אנר הוא העובדה שמילר וריינולדס לא חששו לנפץ את תקרת הזכוכית הקדושה של דירוג ה-PG13. כזכור, על מנת שמועצת הקולנוע האמריקאית תאפשר לכם להקרין את סרט הגיבורים שלכם לקהל היעד האטרקטיבי של בני 13 פלוס, אסור להציג דם, סקס או להשמיע קללות. ובהתחשב בכך שסרטי גיבורים מלאים באנשים רעים, סצנות הרס מופרכות והרבה יותר מדי נשים בבגדים צמודים, זה כמעט לא הגיוני. הבחירה לכוון לדירוג R (כניסה לבני 17 ומטה בליווי הורים) משחררת את "דדפול" משלשלאות התקינות הפוליטית. קילוחים של דם ממלאים את המסך במהלך סצנות הקרב, הסרט כולל סצנות עירום מפורשות מאוד (כולל של ריינולדס), אבל ההישג הגדול ביותר של הבחירה הזאת היא שחרור השפה. דדפול יכול להפליא בוואן-ליינרים פרועים וקורעים מצחוק בלי לחשוש, כשחברו הטוב וויזל (טי. ג'יי מילר הנפלא מ"עמק הסיליקון") משמש כסייד קיק מושלם לדיאלוגים האלה. וזה משתלם בכל פעם מחדש.

    החופש לפלוט גסויות בלי חשבון (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    כיאה לסרט שנולד בזכות מעריצים, "דדפול" הוא בראש ובראשונה התגשמות החלום הרטוב של כל מי שגדל על הקומיקס בכיכובו, ומכיר לעומק את הניואנסים. כל זה לא אומר שהסרט לא מהנה, מצחיק ומספק גם בלי ידע מוקדם כלשהו. אלא שכאן גם מגיע החיסרון הבולט שלו. היוצרים של "דדפול" יוצאים מתוך הנחה שאתם בסוד העניינים, ואם לא, ובכן בעיה שלכם. קולוסוס (סטפן קפיצ'יץ') ונגסוניק טינאייג' וורהד (בריאנה הילדברנד), שני הסיידקיקים של דדפול בסרט, מופיעים בו ללא הסבר או קונטקסט. אם אתם לא מכירים את המאפיינים שלהם או את סיפור הרקע, תצטרכו פשוט להשלים עם העובדה שענק שרירי ומתכתי בצבע כסף וטינאייג'רית זועפת עם יכולת ליצור שדות כוח אימתניים, מסתובבים לידו. זהו המקרה גם לגבי איינג'ל דאסט (ג'ינה קארנו) מהצד "הרע" של הסרט. גם הטיפול של הסרט בדמויות נשיות נוטה בשטחיות (גם אם מודעת לעצמה), ויכול היה להיות קצת יותר מתוחכם, בוודאי לנוכח יכולות הכתיבה המרשימות שמופגנות כאן. ועדיין, מורנה באקרין מצליחה להיות בו טובה יותר מכל תפקידיה האחרים בקריירה.

    זה לא מקרי ש"דדפול 2" הוזמן עוד לפני שהסרט הראשון נפתח רשמית ברחבי העולם. מספיק מבט קצר כדי להבין כמה מבריק, מהנה ושונה הוא בנוף סרטי הגיבורים שלנו. ראיין ריינולדס ממציא את עצמו מחדש עם דמות שהופכת לקאלט מיידי. הבימוי של טים מילר קצבי ומהוקצע עם סצנות קרב נפלאות, והתסריט כל כך מצחיק עד שכנראה תזדקקו לצפייה אחת נוספת לפחות כדי לקלוט את כל הבדיחות שנזרקו לאורכו. דבר אחד בטוח: לעולם לא תסתכלו שוב על אבוקדו באותה דרך אחרי הסרט הזה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully