אם תלכו לקולנוע בשבועיים הקרובים, יהיה לכם קשה להתחמק מהוליווד של שנות החמישים. היא עומדת במרכז "טרמבו", שיגיע לאקרנים בסוף השבוע הבא, והיתה השראה גם ל"יחי הקיסר!" של האחים כהן, שעלה אצלנו כבר אתמול (יום חמישי).
"טרמבו" מבוסס על סיפורו של התסריטאי המהולל והנרדף פוליטית בשם זה שפעל באותה תקופה, ו"יחי הקיסר!" שואב השראה מקורותיו של אדי מאניקס, אף הוא חלק בלתי נפרד מהוליווד של אותם ימים, אם כי לא היתה לו מעורבות בתהליך היצירה. תפקידו היה לטאטא מתחת לשטיח את הסקנדלים בהם היו מעורבים אנשי הצוות של הפקות הענק, כדי להמשיך למכור לקהל את האשליה שכוכבי התעשייה הם ילדים טובים ירושלים.
אף שהראשון די נאמן לעובדות והשני מתבסס עליהם באופן רופף בלבד, יש שלל נקודות השקה בין "טרמבו" ל"יחי הקיסר": בשניהם יש התייחסות לחשש שהיה באותה תקופה מהשתלטות קומוניסטית על הוליווד, דמות של עיתונאית רכילאית המטילה את אימתה על התעשייה כולה, דמויות רבות של במאים ושחקנים אקסצנטרים, והמון אנקדוטות וציטוטים שיענגו את עכברי ועכברות הקולנוע ויאפשרו להם להרשים את הדייט שלהם בפיצוח הרפרנסים.
עם זאת, קיים הבדל מהותי בין השניים: בעוד ש"טרמבו", מהנה ושנון ככל שיהיה, מזכיר באופיו סרט טלוויזיה, ובהחלט הולם גם את מידותיה של הצפייה הביתית, הרי ש"יחי הקיסר!" הוא ספקטקל קולנועי יצירה שממצה את המיטב מן המסך הגדול ומכל מה שיש לו להציע.
מדובר בחגיגה לעיניים, במובן המלא ביותר של הביטוי: זהו אחד הסרטים המרהיבים שנראו על המסך זה מכבר, ומבחינה אסתטית גרידא, אחת היצירות הכי יפות של האחים כהן. לאחר שבעבודתם הקודמת, "בתוך לואין דיוויס", עבדו עם בעל מלאכה אחר, כאן שבו לשתף פעולה עם הצלם הקבוע שלהם, רוג'ר דיקינס, והאיחוד מזכיר לנו מה גדולה וחשובה ההרמוניה בינו לצמד הקולנוענים.
"יחי הקיסר"! הוא גם תזכורת לכך שלמרות תדמיתם האינטלקטואלית, ההערצה ליכולות התסריטאיות שלהם והנטייה לראות בהם בראש ובראשונה קיסרים של המילה הכתובה, האחים כהן תמיד היו הנסיכים של התמונה והמלכים של משחקי האור והצל.
כאן זה בולט ביתר שאת, מה עוד שהם מאפשרים לנו להתרווח במושב ולהתענג על כך. הדמויות ב"יחי הקיסר!" מטורפות והן עושות דברים מטורפים, כך שאפשר היה לצפות כי השילוב הזה יוליד קומדיה המתנהלת בקצב מטורף: מעין פינג-פונג קדחתני בו יורים דיאלוגים ומדלגים בחופזה בין מעמד אחד למשנהו.
אך האמת הפוכה לחלוטין: הקצב של הסרט איטי, לא רק ביחס לקומדיה אלא בכלל בקנה מידה הוליוודי עכשווי, ואף שיש קאדר אדיר של דמויות, הן מתפזרות שווה בשווה בין הסצנות השונות, כך שכל אחת מהן כשלעצמה אינה עמוסה. כתוצאה מכך אנו לא סופגים הפגזה, אלא יושבים בנחת ושוזפים את עינינו בגן התענוגות שהאחים כהן ודיקינס שותלים מולנו.
הדבר המרשים ביותר במעדן הוויזואלי הזה הוא השחזור של הוליווד הקלאסית. אמנם, נקודת המוצא של הסרט היא הפקת אפוס על האימפריה הרומית, ומכאן אותו "קיסר" שבשמו. אך מכאן והלאה גולשים האחים כהן לאחורי הקלעים של סרטים מסוגות אחרות, למשל מחזמר, ובניגוד לנהוג בקומדיות מסוג זה, הם לא סתם מציגים פארודיה בקווים גסים, אלא בוראים מחדש את תור הזהב ההוליוודי.
האחים כהן עושים זאת באיכות הגבוהה ביותר, ובאופן שלא רק משתווה למקור אלא אף מתעלה עליו, וממחיש עד כמה הם מאסטרים של עשייה קולנועית. הרגע שבו אנו חוזים בצילומי נאמבר מוזיקלי בו מלחים רוקדים סטפס בבית מרזח, למשל, מענג אותנו בכוריאוגרפיה שלא היתה מביישת אף קלאסיקה של סטנלי דונן.
לאיכויות החזותיות מתווספות עוד כמה מעלות. צוות השחקנים עשיר ומצוין כולו: מג'וש ברולין, שבתפקידו כגיבור מכבה השריפות נמצא על המסך לאורך רוב הדרך, ועד צ'אנינג טייטום, שבתפקידו כשחקן הראשי של אותו מיוזיקל מרהיב מגיח רק לכמה סצנות בודדות; מכוכבים בסדר הגודל של ג'ורג' קלוני, המגלם אליל בד שעומד להמיט בושה על האולפנים בשל קשריו המתהדקים עם קבוצת קומוניסטים חתרנית, ועד אולדן ארנרייך האלמוני, שהודות להופעתו הנבונה והמקסימה בתור כוכב של קומדיות רודיאו, מתגלה כמי שכדאי לשים לב להמשך הקריירה שלו.
נוסף לכך, גם ריף פיינס, טילדה סווינטון, סקרלט ג'והנסן, פרנסס מקדורמנד ורבים אחרים צצים מדי פעם ונהנים מן התסריט שרקחו האחים כהן. הוא שנון כל הזמן, ולעתים אף מציג סצנות לפנתיאון: למשל, ויכוח בין רב, פטריארך ושני כמרים בעת שהגיבור מבקש מהם פידבק על הפקת ענק עם אלמנטים דתיים; או תאונה ביזארית שכמעט גורמת לקטסטרופה בחדר העריכה, מה שיוצר רגע קולנועי מפעים מבחינה ויזואלית שעל המשמעויות המטאפוריות שלו אפשר לכתוב סמינר שלם.
למרות כל זאת, חסר בסרט משהו. האחים כהן נמנעים לצבוע את האווירה במלנכוליה שהיתה יכולה להיות בו, וכמו כן מעדיפים לא להוסיף לדמויות את העומק שיכול היה להיות בהן. גם פואנטה וסאבטקסט אין פה כל כך, ונראה שלזאת כיוונו היוצרים. אף ש"יחי הקיסר" מתרחש במהלך הפקת אפוס, בו עצמו אין שום ממד אפי. תחת זאת, הוא מרגיש יותר כמו ג'אם סשן או ציור אימפרסיוניסטי, מעין אלתור חופשי של השניים בעודם מתגעגעים לימים שמעולם לא חיו בהם.
ספק אם הסרט יעניין את מי שאינם חשים געגועים דומים, אבל למי שכן, הוא מתגלה כעונג צרוף ומעורר חשק לחזור במכונת זמן לשנות החמישים, או לכל הפחות מיד לרוץ ולצפות בו שוב, ומעל הכל מדובר בתזכורת מפוארת לכך שצמד היוצרים הם מאסטרים בעשייה קולנועית. יחי הקיסר! יחי המלכים כהן!