מה נסגר עם השמות הגנריים של הסדרות של ג'אד אפטאו? קודם "בנות" שיצרה לינה דאנהם והוא הפיק, ועכשיו "Love" שיצר עמו בן טיפוחים חדש, פול ראסט, שכמו דאנהם מככב בסדרה שיצר (יוצרת שלישית היא אשתו של ראסט, לזלי ארפין). האם מדובר בניסיון להטיל רשת רחבה ככל הניתן, לומר דברים גדולים על נושאים גדולים? או סתם בחוסר השראה שמנסה לעמוד כניגוד ליצירה עצמה?
אם כן, כלל לא בטוח שחוסר ההשראה הזה לא מתבטא בסדרה עצמה. "Love" עוקבת אחרי שני לוס אנג'לסים בגילאי ה-30 שלהם שבדיוק יוצאים ממערכות יחסים גרועות. האחת היא מיקי (גיליאן ג'ייקובס, "קומיוניטי", "בנות"), בחורה העובדת כמפיקה בתוכנית רדיו של פסיכולוג ותמיד נראית יגעה, בעלת חיבה יתרה לאלכוהול ולסמים, בוחרת בגברים מפוקפקים ולא מהססת להשתמש במיניות שלה במידת הצורך. השני הוא גאס (ראסט), חנון חלש אופי, רפה ודי מעצבן שהחברה שלו נפרדת ממנו כי הוא נחמד מדי, העובד כמורה פרטי של כוכבת טלוויזיה מפונקת בת 12. שני הזרים האלה יכירו ויתיידדו ואפילו יותר מזה, כי אתם יודעים, שם הסדרה.
ג'אד אפטאו עשה טלוויזיה מעולה בעבר. אחת מהסדרות המשמעותיות ביותר שלו הפכה לסדרת פולחן ("פריקים וגיקים"), אחרת נותרה יותר כממתק ליודעי ח"ן ("סטודנט חופשי"). אבל לאורך השנים הוא הפך בעיקר לבמאי ומפיק קולנוע מוצלח עם להיטים כמו "בתול בן 40", "אסון מהלך" וקומדיות רומנטיות נוספות שהתאפיינו בטייק אנושי וחכם יותר, כזה שמנסה לשבור את המוסכמות המתישות של הז'אנר ולהפוך את הדמויות לבני אדם אמיתיים ככל הניתן.
זה כנראה המאפיין הבולט ביותר ביצירות של אפטאו, אבל מרכיב מהותי נוסף שניכר אצלו לעתים קרובות הוא הנטייה להתפזר, להאריך כשצריך לקצר. הרצון לגולל סיפור איטי והדרגתי יותר מסביר את חזרתו של אפטאו אל הטלוויזיה בסדרה שהוא עצמו אחד מיוצריה, אבל השידוך שלו עם נטפליקס הוא איפשור שיצא משליטה; קצת בדומה לשחקנית הצעירה שגאס אחראי על לימודיה ואינו מצליח לסרב לה או לשלוט בה - באופן יאה מגלמת אותה איריס אפטאו, בתו של. נטפליקס, המעניקה ליוצריה חירות אמנותית גדולה במיוחד, כמעט לא טורחת לשים להם גבולות. התוצאה דומה למה שקרה עם העונה הרביעית של "ארסטד דיבלופמנט" ב-2013 - רעיונות ורגעים טובים שמסתתרים מתחת למריחת זמן מייגעת במסגרת פרקים החורגים בהרבה מחצי שעה. כמה וכמה פעמים לאורך הצפייה קשה להימנע מהמחשבה שהסדרה היתה עדיפה בהרבה כקומדיה קולנועית בת שעה וחצי. לא מאוד מפתיע אם כן להיווכח שפול ראסט שימש כעורך תסריט בעונה ההיא של "ארסטד".
אפשר לטעון ש-"Love" מבולגנת כשם שהאהבה עצמה יכולה להיות כאוטית, בלתי עקבית ולא תמיד ניתנת להסבר, אבל בכך אנחנו נותנים לסדרה הנחות שהיא לא הרוויחה. מה שעומד לזכותה של הסדרה הוא גיליאן ג'ייקובס בתפקיד הראשי. בידיים אחרות דמותה עלולה היתה להפוך בלתי נסבלת, אבל היא מצליחה להפוך את האישיות המסוכסכת והאנוכית הזו, שעושה לא מעט דברים חסרי רגישות ואחריות, לנוגעת ללב ולכזו שאיכפת לנו מה יעלה בגורלה. כשמיקי אומרת בפרק הראשון שהתקווה לאהבה הרסה את חייה, או כאשר פרטנר שלה נוזף בה ביסודיות ומבהיר לה עד כמה פגעה בו, ובעוד שלל הזדמנויות נוספות שהופכות אותה לעגומה ואומללה ועדיין מצחיקה - היא מעבה פעם אחר פעם את "Love".
לא שמיקי יוצאת דופן ביחס לדמויות נשיות הרסניות אחרות, כמו למשל איימי שומר ב"אסון מהלך", אבל ג'ייקובס גורמת לנו לרצות לראות מה יעלה בגורל דמותה והאם תצליח למצוא את אותה אהבה שקיוותה לה. והרבה מעבר לזה - היא מצליחה להקרין גם על מה שמסביבה, כולל דמותו של גאס שאמורה להיות שוות ערך לה בסדרה, ולתהות כיצד ישתלבו גם הם במרקם שיוביל אותה אל המקום שאליו היא הולכת. במילים אחרות, לפחות על סמך שלושת הפרקים הראשונים שלה, גיליאן ג'ייקובס הופכת את "Love" לשווה צפייה. ואפילו כך, כמו במקרה של העונה הרביעית של "ארסטד", מקננת תקווה שיבוא איזה עורך ויהפוך אותה ליצירה טובה באמת.