(בסרטון: קפה שחור חזק, נצ'י נצ' וטונה באולפן וואלה! NEWS במסגרת המצעד השנתי הישראלי של גלגלצ)
מעט מחקרים מתפרסמים בישראל על מוזיקה, עוד פחות מזה על מוזיקה שחורה, עוד פחות מזה טקסטים על תרבות של יוצאי אתיופיה. מה הם שומעים, נערים יוצאי אתיופיה? למה הם מקשיבים? מה הם אוהבים ולמה? על השאלות האלה ד"ר דוד רטנר, בן 43 מגדרה, מבקש לענות בספר חדש בשם "שומעים שחור: מוזיקה שחורה וזהות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה בישראל", שראה אור לפני שבועות אחדים בהוצאת רסלינג ומבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. על סמך ראיונות מקיפים ולא שגרתיים עם בני נוער יוצאי אתיופיה מאשדוד ומרחובות, רטנר מבקש לקשור בין הטעם המוזיקלי של אותם נערים לבין החוויה שלהם כנוער שגדל ומסומן כחריג, זר ושונה בחברה הישראלית.
הנחת המוצא של המחקר, מסביר רטנר, מקורה בהחמצה: המבט על הקשר בין יוצאי אתיופיה ומוזיקה שחורה הוא בדרך כלל עקום ונובע מחוסר הבנה. "תמיד שואלים האם הנערים מתחברים לכאן או שהם מנוכרים לישראל ולכן מחפשים את הדרך להתחבר למשהו זר ולא אותנטי. אחרים מדביקים על מוזיקה שחורה תוויות של איכות ירודה ואלימות וסקסיזם. יש מין סוג של פאניקה מוסרית לגבי הזיקה של אתיופים למוזיקה שחורה במובן של אוי ואבוי, אנחנו לא יודעים למה אבל זה בטוח לא בסדר. נקודת מוצא אחרת כוללת חוקרים שמחפשים בכל תרבות את הגלגול המחודש של המרקסיזם או המהפכנות שבאה דרך התנגדות תרבותית סימבולית, ויש כתיבה שמציעה שהתחברות לראפ זה בהכרח מחאה. אני ביקשתי להניח את כל הכיוונים האלה בצד וללכת לשמוע כמה שיותר ואפשר דרך האוזניים שלהם מה הם שומעים שם: מה הנושאים שהם מייחסים להעדפות המוזיקליות שלהם ולמוזיקה שהם שונאים? איך הם מנתחים את מרחב הטעמים האפשרי במרחב בישראל ובכלל בישראל הגלובלית, עם כל הסגנונות שמגיעים מהעולם?".
ואיך זה נעשה?
"הבסיס היה ראיונות עומק אישיים ובאיזשהו שלב החלטתי ללכת על כיוון קצת שונה של קבוצות מיקוד של צפייה משותפת בקליפים בסגנונות שונים ולדון על השירים במסגרת הזאת, כשמבחינתי היה לא פחות חשוב להבין מה פחות מועדף. חשבתי שקבוצות כאלה ידמו יותר את המצב האותנטי שבו נוער צורך מוזיקה, להבדיל מראיונות עומק עם גבר לבן, שזו סיטואציה פחות טבעית. הגדרתי לעצמי שאני מתעניין בבני נוער בגילאי 16-18, לפני הצבא וכל התהפוכות שהשירות הצבאי עושה, והם היו כולם בנים. בהתחלה חשבתי לעשות פילוח מגדרי, אבל בראיונות רקע שעשיתי ראיתי שמדובר בשני עולמות נפרדים ונבדלים ושלכל אחד מהם הייתי צריך להקדיש זמן ומקום נרחב. החלק השני של המחקר אמור היה להתמקד בראיונות עם בנות - ראפ הוא פחות דומיננטי שם, ויותר סול ו-RnB. גם התמות היו קצת שונות, ופחות נתקלתי שם, על פניו, בביקורת חברתית. בסוף בחרתי להתמקד בסיפור אחד, ואולי בעתיד נגיע לשני. הדלת עוד פתוחה.
"החוויה המרכזית והמכוננת שלהם זאת חוויית הנראות כשחורים והסימון כשחורים שהוא החוויה שכולם חוו אותה. זה המבט של החברה הלבנה שלא אדישה לעור ולשיער שלהם - הם יודעים שהחברה הישראלית היא לא עיוורת צבעים ותמיד תסמן אותם כשחורים. החברה הישראלית מציעה להם מעט זהויות לגיטימיות: אנחנו רוצים שיאמצו זהות ציונית ישראלית לאומית, עם תרבות ישראלית, ומי שלא מאמץ אותה הוא כנראה לא נקלט מספיק טוב וצריך לעבור סדנאות של חיבור. הם רואים את הזיוף שבזה. הם יודעים שלכל היותר הם ייתפסו כהעתק קצת נלעג של הישראלי הלבן, וזה נראה להם לא אותנטי. ימשיכו להסתכל עליהם עקום גם אם הם יקשיבו לאריק איינשטיין. כיוון אחר שהחברה הישראלית מציעה להם הוא חיבור לזהות המסורתית של יוצאי אתיופיה. אלה שתי האפשרויות היחידות שהחברה מקבלת כלגיטימיות. הם לכודים בין שתי הקצוות האלה - והדרך שלהם לפרוץ את המלכוד הזה היא התרבות שמשקפת להם הכי דומה את החוויה של להיות שחורים בחברה לבנה, של קבוצה מוחלשת בחברת שפע, ותציע להם דרכי פרשנות ודרכי התמודדות ודמויות להזדהות איתם. זה הראפ וזה טופאק שאקור. אף אופציה אחרת לא מציעה להם אופק רלוונטי".
אז מה הם שומעים בעצם?
"מתוך הראיונות עלו שלוש קטגוריות של טעמים - אחת הגדרתי אותה כראפ ובתוך עולם הראפ מי שהכי בולט בראיונות היה טופאק שאקור. אני ערכתי את הראיונות האלה ב-2007-8, אבל אין ספק שגם אם נעשה את זה היום זה עדיין יהיה טופאק. לדעתי הבחירה בו לא מקרית. טופאק מסמל משהו שהחבר'ה מרגישים - הוא מסמל את המעבר של הראפ מראפ פוליטי, מודר חברתית, לראפ יותר גנגסטרי או חומרני, אבל הנערים כן מזהים אצלו את האכפתיות החברתית - מה שגם נכון. לפחות בחלק הראשון של הקריירה שלו, הוא היה באוריינטציה מאוד חברתית ואף פעם לא נטש את הסוגיות האלה לגמרי. לכן הם מרגישים שטופאק מדבר על החיים שלהם, הוא לא מתחפש למשהו אחר והמאבק שלו הוא לא רק בסגנון. חוץ מזה שהוא היה כמובן כריזמטי מאוד ופרפורמר מאוד מוצלח. קבוצה שנייה הגדרתי באמצעות הרגאיי, אבל אם לדייק זה היה יותר דאנסהול. שם יש יותר מוזיקה בת זמננו, שון פול למשל. גם שם מבצבצים הרבה פעמים סמלים על הציר של קינגסטון ג'מייקה לאתיופיה. יש למשל קליפים שרואים בהם את דגל אתיופיה מבצבץ. הם מתחברים לזה, וככה באופן עקיף הם מוצאים את הנתיב שלהם להתחבר שוב לאתיופיה. לקבוצה השלישית קראתי המשוטטים - והם אוהבים להתנסות בכל מיני סגנונות ומתחברים גם לקבוצות אחרות של בני נוער באזור המגורים שלהם, לאו דווקא יוצאי אתיופיה. בסופו של דבר, גם הם חוזרים הביתה, והבית המנטלי שלהם הוא המוזיקה השחורה, ובעיקר ראפ ורגאיי".
אחד הדברים המעניינים העולים מספרו של רטנר, הוא מה דעתם של הנערים האלה על מוזיקה ישראלית. באופן מעניין, אולי מפתיע, הם הפגינו אדישות כלפי מוזיקת רוק או פופ ישראלית, כאל ענף מוזיקלי לא רלוונטי בכלל לחייהם. לעומת זאת, המוזיקה המזרחית נתפסה בעיניהם כמוזיקה הדומיננטית בחברה הישראלית, ומשום כך הם ביטאו כלפיה בוז עמוק. "הפתיע אותי לגלות גישה של ריחוק וזרות כלפי רוק ופופ ישראלי, כמשהו שצריך להתנגח בו, אלא פשוט משהו רחוק ולא רלוונטי", מבאר רטנר. "לעומת זאת, מוזיקה מזרחית עוררה אמוציות מאוד חזקות שאופיינית לתרבות שצריך לבוא איתה חשבון. כשניסיתי לשאול מה זה מבחינתם מוזיקה ישראלית, רוב האמנים שעלו היו במובהק מהזמר המזרחי/ים-תיכוני. אז גם נשמעו הרבה קולות מחאה, כעס ואפילו לגלוג, וזה הרבה פעמים הוביל את הדיון לתפיסות של המרואיינים כלפי מזרחים. היו אמירות לא פשוטות על כך שהם הפקידים שמסתכלים עקום על ההורים שלהם בדואר ובביטוח לאומי, המאמן שלא קיבל אותם לקבוצת הכדורגל, המורים שמתנכלים. רוק כבד או מטאל, שזוהה אצלם עם יוצאי ברית המועצות, נתפסו כמוזר ורועש מדי, אבל לא היה את הלהט וההתנגדות והלגלוג - וגם ההערצה - שעוררה לפעמים המוזיקה המזרחית. זה לא עניין מוזיקלי נטו, אלא משהו שמשקף יחסים חברתיים".
בסופו של דבר, אלה שתי קבוצות מוחלשות שמנהלים איתן מדיניות של הפרד ומשול.
"במבט-על זה נכון, אבל ביני לבין עצמי הגדרתי את זה כמין 'הגמוניה פריפריאלית'. המזרחים נשלחו לשם והוצבו שם ודאגו שהם יישארו שם, אבל בתוך הפריפריה יש גם הגמוניה, ושם מי שהם בעלי הכוח הכלכלי והתרבותי הם המזרחים, לפחות בעיניהם של יוצאי אתיופיה. יכול להיות שהם לא רואים מעבר לאותה פריפריה, ויכול להיות שזה מה שהם מרגישים שרלוונטי לחיים שלהם. המוזיקה המזרחית בהקשר הזה היא משהו סימבולי שאפשר להתנגד לו, להגחיך לו ולהשפיל אותו".
ומה לגבי היפ הופ ישראלי או אמנים ששילבו מוזיקה אתיופית? שמות כמו סאבלימינל או עידן רייכל בולטים בחסרונם בספר.
"הראיונות נערכו אחרי תור הזהב ההוא ולפני תור הזהב הנוכחי, וקצת נפלתי בין הכיסאות בהקשר הזה. זה לא עלה הרבה בראיונות. דיברו קצת על סאבלימינל בין הערכה לבין זיוף, על ג'רמי קול חבש, ראפר אתיופי שהיה הבטחה גדולה, אבל מעט על האחרים. באחת ההזדמנויות מישהו דיבר על עידן רייכל כשצפינו בקליפים, והוא אמר לי שאם אשים את רייכל הוא יתחיל לבכות כי זה מרגש אותו, אבל. אני מודה שפחות נכנסנו לזה. לא זיהיתי אמירה ברורה לגבי האם האמנים האלו מזויפים. היו קולות כאלה אבל גם שמעתי קולות של הערכה וכבוד למי שנותן כבוד למוזיקה אתיופית. הם לא בעניין של להדיר ולומר שזה שלהם, ושמי שלוקח את זה גונב להם. לא הרגשתי שיח כזה. אני משוכנע, אגב, שאם נדבר היום אז יעלו בשיחות אמנים כמו קפה שחור חזק המדהימים, או KGC, אני די משוכנע שהם רצים חזק בתוך הקהילה ולא רק. בכלל יש פריחת ראפ שאני מקווה שתישאר. נצ'י נצ' הוא מין קטר שמוביל את העגלה או אורטגה שהוא כישרון פנומנלי, לפחות מבחינת ההגשה. גם את הקבינט אני אוהב וטונה הוא תמלילן מוכשר ועושה את שלו. רק שימשיכו. השם של נצ'י נצ' מראה שאפילו בקרב ראפרים ישראלים יש זיהוי של המוזיקה הזאת עם יוצאי אתיופיה (נצ' זה לבן באמהרית, והמילה שבה על עצמה בספרו של רטנר פעמים רבות, נ"מ)".
ומה הלאה?
"המחקר הנוכחי שלי עוסק בישראלים יוצאי אתיופיה, אבל בגילאים אחרים לגמרי, אנשים בני 40-50 פלוס, שבעברם באתיופיה היו לוחמי מחתרות או פעילים פוליטיים בתקופת המהפכה ובזמן מלחמת האזרחים עד 1991. הם היו חברים בשתי מחתרות עיקריות ונטלו חלק בכל המאבק על העתיד של אתיופיה ועל חופש ועל שוויון. חוץ מלהביא את הסיפורים האלה - שלא נכתב עליהם עד היום כלום - אני שואל גם למה לא נאמר על זה כלום. המסורות של יהודי אתיופיה תועדו, אבל בפרק הזה הכל נשכח".
דוד רטנר, "שומעים שחור: מוזיקה שחורה וזהות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה בישראל", 204 עמ', הוצאת רסלינג.
"לשיר איתה" - מחווה לשושנה דמארי
הגעתי סקפטי לאוסף הקאברים לשושנה דמארי כי אוספים מהסוג הזה בדרך כלל מזייפים, לא אחידים ברמתם בלשון המעטה, יומרניים וכדומה. "לשיר איתה" במבט ראשון לא נראה מבטיח יותר: 37 שירים זה הרבה יותר מדי, חלקם חידושים כפולים לאותם שירים וגם הרבה שמות שנשמעו לי תמוהים. עד כמה שאני מבין, עורכי האוסף - חברת לינקטון, רשת ג' ואתר Ynet - פשוט הוציאו קול קורא ואספו אליהם מכל הבא ליד. עם זאת, כבר נתקלתי ברשת בכמה שירים שהוקלטו בשביל הפרויקט אבל לא נכנסו אליו לבסוף, כך שלא לגמרי ברור לי מה היה עיקרון הסלקציה. בעיה אחרת שחשבתי עליה היתה שהחומרים של שושנה דמארי קצת קשוחים מדי לפרויקט מהסוג הזה. דמארי, שבשבועות האחרונים חל עשור למותה, היתה מבצעת חד-פעמית - ומאוד נטועה בזמנה. סגנון ההגשה הייחודי שלה נשמע זר לאזניים צעירות, ולראייה - למרות אינספור להיטיה, כמעט אף שיר שלה לא שרד ומושמע היום ברדיו הישראלי, מלבד אולי "לשיר איתך". (להאזנה לאלבום ברצף, הקליקו)
ובכל זאת, הופתעתי לטובה מאוד - מה שנראה כמכשול, התגלה כנכס: דווקא בגלל היותה זמרת עם סגנון כל כך מובהק, האמנים המשתתפים בפרויקט הרשו לעצמם לקחת את השירים של דמארי לכמעט כל כיוון אפשרי - היפ הופ, שירה תימנית, אנסמבלים קוליים, פופ מזרחי או רוק אינסטרומנטלי. דמארי, מתברר, היא שילוב מעניין בין ארץ ישראל הישנה והטובה, עם כל מטעניה האשכנזיים, עם המזרח התיכון - וכולם מצליחים להתחבר אליה באיזשהו אופן. זה שונה מאוד מאלבומי אוסף שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות, שמציגים בדרך כלל אנשים מסגנונות מאוד קרובים. כך או כך, למרות שיש כאן מגוון יפה של ביצועים מקוריים וטובים, עדיין יש כאן יותר מדי, והביזאר מעיב על הביצועים הטובים. אפשר ורצוי היה לקצץ את הפרויקט הזה בחצי, לכדי אלבום קאברים מעולה אחד. אי אפשר להתייחס לכל 37 השירים, אבל אציין כמה במיוחד.
המבוגרים עושים כאן בית ספר לצעירים. ג'וזי כץ מחדשת את "עלה נישא ברוח" מהפרויקט של עידן רייכל יותר יפה מהמקור, ומכניס את המטענים שלה לתוך השיר. כץ הוציאה בשנים האחרונים כמה שירים לרדיו וכולם יפהפיים, והלוואי שרק תמשיך; מירי אלוני בביצוע עוצמתי ל"אדם לאדם" הנשכח, שמעניין גם הקשר שלה לנושאים שלו - מלחמה ושלום; מאור אשואל, הבטחה גדולה, מפליא בגרסה ל"הן אפשר" (למרות מה שנאמר קודם, עדיין חסרים כאן עוד זמרים מזרחיים), וזה אחד הביצועים הכי יפים באלבום; פרידר VS כהן את מושון פותחים את הפרויקט עם "כל אחד" והם עדיין מהדברים היותר משמחים בהיפ הופ הישראלי; דוד לביא מתחיל לפרוע את השטרות עם החידוש שלו לקלאסיקה "אור", חידוש שבנוי נהדר אך גם ארוך מדי; דפנה ארמוני מקסימה עם "צריך לצלצל פעמיים" ושילה פרבר שוילנסקי ואלתרמן לא זרים גם לה, מבצעת יפה את "זה יעבור". מיקי גבריאלוב מחדש יחד עם חיים רומנו את "לילה לילה", וזה מקסים, אם כי בהתחשב בהיסטוריה של שניהם ושל השיר זה בעצם יותר חידוש לאריק איינשטיין שגם שר את השיר הזה; קלפטר יחד עם מאיר בן מיכאל מנגנים יחד, ללא שירה, את "כלניות", מה עוד צריך. מעבר לשירים בינוניים, יש כאן גם כמה שירים שלא היו ראויים לצאת החוצה, ומתפקדים כדאחקה של האלבום. אחד כזה שנוראי במיוחד הוא חידוש אחר לשיר "כלניות", של הרכב בשם "העבריים", להקה פיקטיבית מתוך סרט שעתיד לצאת בשם "הלהקה האחרונה בלבנון". העיבוד של גל תורן (מרסדס בנד) ודודוש קלמס (הדג נחש) אמור להיות רוק שמח, אני מניח, אבל למעשה אין בו שום כבוד למקור, חינניות או חיוניות, אלא בעיקר טעם רע. אפשר היה להיות סלקטיביים יותר.