גברים הגיעו בג'יפ. אמד ועזיז הבחינו בענן אבק על הכביש המשתרע סמוך לביתם. הם היו בפרדס; שם החליט זוהאל לקבור את הוריו. זה עתה השליך את רגב האדמה האחרון. מצחו וזרועותיו היו לחים מזיעה. תמרה בכתה ונשכה את פנים לחייה. הג'יפ עצר על שפת הכביש. שלושה גברים יצאו ממנו. הגבוה מביניהם אחז בידיו תת-מקלע. הם לא צעדו מיד לעבר הפרדס. הם הציתו סיגריות. אמד שמט את ידו של אחיו והתקדם אל הכביש. הוא רצה להאזין לדבריהם של שלושת הגברים. הוא לא הצליח. הם דיברו בלחש. הצעיר מבין השלושה החל לבסוף להתקדם לעברו. אמד הכיר את ח?ל?ים. הוא גד?ל מאוד.
"אתה זוכר אותי? אני חלים. הכרנו בבית הספר בכפר. כשעוד היה בית ספר."
חלים החל לצחוק.
"כן, אני זוכר אותך, היית היחיד מבין הבוגרים שדיבר איתנו, איתי ועם אחי. הזק?ן שלך צמח."
"אנחנו רוצים לדבר עם אביך זוהאל."
אמד חזר אל הפרדס, שלושת הגברים בעקבותיו. אביו קרב אליהם. אמד ראה את עיניה של אמו מתקשחות. היא קראה לו לבוא לעמוד לצדה. הגברים שוחחו עם זוהאל דקה ארוכה. מילותיהם אבדו ברוח. תמרה אמרה בלבה שזהו יום מקולל, שזהו היום הראשון מבין ימים מקוללים רבים. היא התבוננה בבעלה. זוהאל השפיל את ראשו, הביט באדמה. חלים אותת לאמד. הוא חמק מזרועותיה של אמו, שאחזה בשני בניה והצמידה אותם לבטנה, והצטרף לחבורת הגברים. זוהאל הניח יד על ראשו ואמר בגאווה:
"זה בני אמד."
"והילד השני?" שאל הגבר עם הנשק.
"זה עזיז, אחיו התאום."
הם נשארו שם עד הערב. זוהאל הראה להם את הריסות בית הוריו. הם נשאו ראשיהם אל ההר, כמו חיפשו בשמים את עקבות הפצצה. תמרה הכינה תה. היא שלחה את הילדים לחדרם. לאחר מכן הביטו אמד ועזיז בחלון וראו את הגבר עם הנשק נכנס לג'יפ וחוזר כעבור רגעים אחדים עם תיק בידיו. הם חשבו ששמעו את אמם צועקת. אחר כך הלכו הגברים. במשך זמן רב עוד נשמעו הדי הג'יפ המתרחק אל תוך הלילה. אמד חבק את אחיו בזרועותיו, ולבסוף נרדם.
למחרת אמר לו עזיז:
"שמת לב? הקולות לא נשמעים פתאום אותו הדבר, והשקט מתחבא כאילו הוא זומם משהו רע מאוד."
"היית חולה, לכן אתה מדמיין דברים."
אך אמד ידע שאחיו צדק. מחלון חדרו הוא הבחין באמו. הוא קרא לה. היא התרחקה. אמד חשב שהיא בוכה. הוא ראה אותה נעלמת מאחורי הנרקיסים. סבתו שאנן שתלה אותם בשנה שעברה. כעת היו כבירים. פריחתם הבליעה את האור. אמד ועזיז ירדו אל קומת הקרקע. אמם לא הכינה את ארוחת הבוקר. אביהם לא ישן, זה ניכר על פניו העייפים. הוא ישב על רצפת המטבח. מה עשה שם, לבדו? זו הייתה הפעם הראשונה שהבנים ראו את אביהם יושב על רצפת המטבח.
"אתם רעבים?"
"לא."
אבל הם היו רעבים. תיק בד היה מונח לצד אביהם.
"מה זה?" שאל עזיז. "הגברים שבאו בג'יפ שכחו אותו?"
"הם לא שכחו אותו," אמר זוהאל.
הוא סימן לילדיו להתיישב על ידו. ואז החל לדבר על האיש עם הנשק.
"זהו איש חשוב," אמר לילדיו, "הוא בא מהכפר הסמוך. קוראים לו סו?לאי?יד. הוא אמר לי דברים היוצאים מהלב. הוא התעקש לראות את הבית ההרוס של סבא וסבתא שלכם. הוא יתפלל לגאולת נשמותיהם. הוא אדם מאמין. אדם משכיל. כשסיים לשתות את התה שלו, הוא אחז בידי. הוא אמר לאביכם: 'ביתך של?ו כל כך! אני עוצם את עיני ושואף את ניחוח עצי התפוזים. אביך מו?ניר עבד כל חייו את האדמה הצחיחה הזו. היה פה מ?דב?ר. בעזרת האל עשה אביך נס. הוא הצמיח תפוזים במקום שבו היו רק חול ואבנים. אמנם באתי אליך עם רובה, אבל אל תחשוב שאין לי עיניים ואוזניים של משורר. אני שומע ורואה את הטוב ואת הצדק. אתה אדם טוב לב. ביתך נקי. כל דבר נמצא במקומו. התה של אשתך טעים מאוד. אתה יודע איך תמיד אומרים עליו שהוא מתוק מדי, או שהוא לא מספיק מתוק, תה טוב הוא בין לבין. התה של אשתך הוא בדיוק באמצע. הפלג שזורם בין בית אביך לביתך שלך נמצא גם הוא בדיוק באמצע. זה הדבר הראשון שמבחינים בו מן הדרך, היופי הזה שנמצא בדיוק באמצע. זוהאל, אביך היה מפורסם בכל הארץ. הוא היה איש של צדק. רק איש של צדק יכול היה להפוך את האדמה הדהויה הזו לגן עדן. הציפורים אף פעם לא טועות כשמדובר בגן עדן. הן מזהות אותו מהר מאוד, גם כשהן מתחבאות בצל ההרים. אמור לי, זוהאל, האם אתה מכיר את שמן של הציפורים שאת שירתן אנו שומעים כעת? ודאי שלא. הן רבות מדי ושירתן עדינה. מן החלון אני רואה את אלה שכנפיהן מתיזות ניצוצות זעפרן. הציפורים האלה הגיעו מרחוק. צבעיהן העזים נמזגים עכשיו בצבעי הפרדס שבו קברת את הוריך. ושירתן מהדהדת כתפילה. אך האם יכולות הציפורים נטולות השם לשכך את כאבך? להעניק שם אחר לאבלך? ובכן, לא. נקמה היא שם האבל שלך. הקשב לי טוב עכשיו, זוהאל. בתים נוספים נהרסו בכפרים הסמוכים. אנשים רבים מצאו את מותם בטילים ובהפצצות. אויבינו רוצים לכבוש את אדמתנו. הם רוצים את אדמתנו כדי לבנות את בתיהם ולשכב עם נשותיהם. אחרי שיפלשו לכפרינו, הם יוכלו להתקדם אל העיר הגדולה. הם יהרגו את נשותינו. הם יהפכו את ילדינו לעבדים. וזה יהיה סופה של ארצנו. אדמתנו תיטמא מטביעות רגליהם, מיריקותיהם. המאמין אתה שאלוהים ירשה חילול קודש שכזה? המאמין אתה, זוהאל?'
"זה מה שאמר סולאייד לאביכם."
אמד ועזיז לא העזו לזוז או להוציא הגה. מעולם לא דיבר אליהם אביהם באריכות כזו. זוהאל התרומם. הוא צעד הלוך ושוב בחדר. אמד לחש לאחיו: "כשהוא הולך ככה, הוא חושב. בגלל זה הוא הולך ככה."
לאחר דממה ארוכה פתח זוהאל את התיק שהביאו הגברים שבאו בג'יפ. בפנים הייתה חגורה מגולגלת משונה שפרש? לפניהם. היא הייתה כבדה כל כך, שהוא הרימה? בשתי ידיו.
"סולאייד נתן לי אותה," הוסיף זוהאל ואמר. "בהתחלה לא הבנתי מה הוא מראה לי. חלים חגר את החגורה. ובאותו הרגע הבנתי למה באו הגברים האלה לבקר אותי. אימא שלכם נכנסה. היא הביאה עוד מגש תה. היא ראתה את חלים והחלה לבכות. היא שמטה את המגש מידיה. הקומקום נפל על הרצפה. כוס נשברה. ביקשתי מאמכם לנקות הכול ולחזור עם עוד תה. התנצלתי בפני סולאייד. אמכם לא הייתה צריכה לבכות."
עזיז רצה לגעת בחגורה. אביו הדף אותו. הוא החזיר את החגורה לתיק ולאחר מכן יצא מן החדר. אמד ועזיז התבוננו בו מן החלון כשהוא נעלם במטעי התפוזים.
"הפרדס" / לארי טרמבלה, הוצאת תמיר//סנדיק, 166 עמודים.