ב-2013 כתב הסופר והמשורר שמעון אדף טור בוואלה תרבות על הפחד של הסופרים הישראלים מטכנולוגיה. "האם יהיה מוגזם לקבוע שהספרות הישראלית טכנופובית? נדמה לי שהתשובה המידית לשאלה היא לא, לא יהיה מוגזם כלל", כתב אדף - שלאחר מכן הודה כי אינו מאמין בקדמה טכנולוגית - והסביר: "התלהבות מקדמה בספרות נוטה לאפיין מין רוח נעורים נסלחת, הפצעה של דור חדש שעל מנת להוכיח את הרלוונטיות שלו ליקום מרגיש חובה לבטל את כל מה שלא נכלל בניסיון חייו המיידי. למרות החיוניות העצומה והחיובית שטמונה בהתלהבות זו, מדובר בסופו של דבר בראייה צרה, בורה של הספרות. אלה הבונים על חדשנות לשם חדשנות מתעוררים בוקר אחד ומגלים שהזמן חלף גם על פניהם והמשיך הלאה".
אדף היה הגון דיו כדי להציג את הצד השני של המטבע ולהסביר מדוע הפחד לחדש משתק את הסופרים הישראלים, אבל דווקא טיעוניו נגד הטכנולוגיה ציירו מציאות נכונה, ולא רק בספרות העברית. ב"קונוורז'ן" של רביב יצחקי, ספר שכולו מתבסס על עולם ההייטק, מוזכר אייפון 3, מכשיר שאף פעם לא באמת היה קיים בתודעה הישראלית. "טוב נגד רוח הצפון" של דניאל גלטאואר האוסטרי הוא רומן אפיסטולרי מודרני שמתבסס על חלופת מיילים, אולם אף שנכתב לפני עשר שנים בסך הכל, הוא נחשב כבר למיושן, מאחר שדוא"ל הופך במהרה לבסיס לתקשורת מקצועית בלבד. ב"הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון", קלאסיקת הקאלט של פאבלו טוסט שנכתבה בסוף שנות ה-90, מככב "אלטה ויסטה" כמנוע חיפוש מוביל. ויש עוד לא מעט דוגמאות לאמצעים חדשים שנשאבים במהרה לתהומות הנשייה.
בשל כך, אפשר להבין את הפחד והחלחלה שמציפים את שוחרי הספרות בהביטם על נסיקתו המטאורית והמפתיעה של "כבר לא מתים מאהבה" ספרו של לירן כהן, שמבוסס על פוסטים שכתב ברשתות חברתיות ויצא לאור בהוצאת "ניב" העצמאית דרך פרויקט "הדסטארט". זה לא שכהן כתב על טכנולוגיה הוא פשוט עשה לה קופי פייסט ושיגר אותה מהעולם החדש בחזרה אל הישן. זה כשלעצמו, חייבים להודות, מערער. כבר התרגלנו לכך שאנשי רוח חוצים את מסך הברזל שהפריד בין התקשורת המודפסת לאינטרנט, אולם קשה לעכל תהליך הפוך, מה עוד שלירן כהן אינו אושיה תרבותית מוכרת. קשה עוד יותר לעכל את העובדה שהוא מוביל את רשימת רבי המכר של סטימצקי וצומת ספרים, והתברג היטב גם בעשירייה המובילה של החנויות העצמאיות.
לפני שמנתחים מדוע זה קרה, הקובץ ראוי להתייחסות קודם כל כספר ואחר כך כתופעה. ובכן, הוא בדיוק מה שחשבתם: מוצר לא גבוה, אפשר להגיד אפילו רדוד ושטחי, אוסף של פוסטים פשטניים שלכולם מכנה משותף אחד: אהבה ומה שסובב אותה פרידות, אכזבות, פיתויים. כל פרק נע בין שניים לארבעה עמודים קצרים, בלוגיה מנייר. אין בסיפורים הללו שום דבר מיוחד, הם נטחנים ונלעסים מהר בלי צורך אמתי לעכל, אבל הם ערוכים היטב על ידי דרור ניר קסטל. וזו נקודה חשובה, בהמשך תגלו מדוע.
אפשר לייחס להצלחה של הספר הזה מספר גורמים פוליטיים, עדתיים, חברתיים ומה לא, אבל נכון יותר להסתכל על "כבר לא מתים מאהבה" כאל נציגו הבכיר של דור אמ;לק קוראים ללא יכולת לדחיית סיפוקים, כאלה ששבעו מהבולשיט שמסביב ומבקשים להגיע מיד לעיקר. תאשימו את הרומן ברדידות (הרי כבר עשיתי את זה בפסקה מעל), אבל לירן כהן עלה על משהו שקלדני רשת רבים לפניו לא גילו: פופולריות פייסבוק לא חייבת להתנקז כולה אל האגו, היא יכולה להיתרגם גם להצלחה מסחרית.
בשל כך כהן הוא פורץ דרך, ממש כפי שעשה בשעתו אילן הייטנר עם "חוכמת הבייגלה". שישה ספרים ושני סרטים לאחר מכן, הייטנר הוא דמות לגיטימית בעולם התרבות הישראלי. אפשר להתפלפל על איכויותיו כסופר או כמורה דרך ליוצרים צעירים, אבל קשה להתווכח עם הצלחת ספר שהלכה למעשה לא היה בו שום דבר מיוחד לא עלילה מוסדרת, לא מתח ראוי ובוודאי שלא עריכה לשונית. זהו ספר שהיה כתוב רע וערוך רע עוד יותר, עם אינספור סימני קריאה מתלהבים ופסיקים שנזרקים בכל מקום. ובכל זאת, אנשים אהבו אותו כי היה בו קסם. הוא קירב אליו את הדור הצעיר והאבוד, זה שמאס בספרות הכבדה, הרצינית, המורמת מעם שעוסקת בנושאים שברומו של עולם.
17 שנים מאוחר יותר, עושה "כבר לא מתים מאהבה" פעולה דומה, רק שהפעם היא מונחית טכנולוגית. כל אותם גולשים שהתמכרו לסיפורים של כהן, מקבלים אותם כשהם מאוגדים בספר אחד באופן נוח לקריאה. העריכה הלשונית המוקפדת הפעם מייצרת הילה של מכובדות, והסגנון הקליל מאפשר לצלוח אותו בלי כאבי ראש מיותרים.
התכונות הללו הן גם התשובה הטובה ביותר לחששם של שוחרי הספרות הקלאסית, שפוחדים שספרים מסוג זה ישמטו את הקרקע תחתיהם. הם לא, ממש כשם ש"חוכמת הבייגלה" לא ערער את היסודות. אם כבר, הבלחה מסוג זה מעודדת קהל שסובל ממעצור קריאה להחזיק בידיו ספר, דבר שלא עשה כבר שנים רבות. לירן כהן אינו פונה לחובבי א.ב. יהושע ועמוס עוז ואפילו לא לאלה שעורגים לסיפורים הקצרים של אתגר קרת או לימי השער האחורי של עוזי וייל. הוא בסך הכל מייצג דור חדש של קוראים מזדמנים, כאלה שממש אין להם כוח להתעכב על פרטים ורוצים הכל מהר ובעיקר שטוח. אז אפשר לבקר את האיכות, אבל קשה להתווכח עם ההצלחה והכי חשוב כדאי להיות קשוב לרוח התקופה.
"כבר לא מתים מאהבה" / לירן כהן, הוצאת ניב, 142 עמודים