פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 75: כך אייל גולן פתר את הבעיה הגדולה של הז'אנר הים-תיכוני

      הלייבל של אייל גולן עם יציאה שלא עושה טוב לאף אחד, שלומי שבת משעמם כמו קפה הפוך, סיגל אלימלך עם אחד השירים המעניינים של התקופה ועוד מחשבה על חנן בן ארי. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 75: כך אייל גולן פתר את הבעיה הגדולה של הז'אנר הים-תיכוני
      צילום: יניר סלע

      שלומי שבת - "נכנסת לי ללב" (4:14)

      "נכנסת לי ללב", הבלדה החדשה של שלומי שבת, סינגל ראשון מתוך אלבום חדש - מעניינת ומרגשת כמו ציור של לב בקצף של הפוך מ"ארומה" (הלייבל של שבת). וגם לה, כמו לאותו הפוך, אין הרבה טעם וריח. יש רק אוסף בלתי נתפס של קלישאות שנכתבו והולחנו בידי טל שגב (ועובדו, בשיטת השטאנץ, על ידי שותפו הוותיק ליצירה, יעקב למאי). זה לא ממש יפה מצדו של שבת להתרברב על כך שמישהי נכנסה לו ללב בזמן שהשיר החדש שלו, הצפוי והמשעמם אף יותר מתמיד, לא נכנס לשום איבר תוך-גופי. הוא לא באמת חבר, השבת הזה.

      (כוכב אחד)

      סיגל אלימלך - "מאמי" (4:17)

      גם לנו, המקופחים, ממש כמו לתל אביבים המוצלחים, יש מוזיקה שמתאימה להגדרה "אינדי". ההבדל הוא שהאינדי שלנו, להבדיל מזה, הקולי, שלהם, לא מתוחכם, לא מנסה לתקשר עם שום דבר שקורה מעבר לים ולא מגובה בהגדרה הטכנית-סגנונית ההיא ("אינדי"), שמעלה אסוציאציות של איכות וייחודיות. האינדי הזה, הים-תיכוני, לא נהנה מכלום: הוא הצורה המקופחת ביותר של הז'אנר המקופח ביותר בארץ (המקופחת ביותר).

      שיהיה ברור: שי צברי, ריף כהן, א-ווה, לירון עמרם, רביד כחלני ודיקלה זה לא אינדי של מקופחים. כלומר, זה לא הצד העצמאי, דל התקציב, של הפופ הים-תיכוני. האנשים מתחילת הפיסקה הם תל אביבים מוצלחים בדיוק כמו קין והבל 90210 או תעני אסתר, לדוגמה, רק בגוון אחר, מקומי יותר, של הפוך-על-הפוך. הם חולקים את אותה קטגוריה, שייכים לאותו מילייה, יוצאים לאותם מקומות ומדברים באותה שפה, עם אותה ציניות, באותן קבוצות בפייסבוק.

      אינדי ים-תיכוני זה אינדי רק ברמת הפשט של המילה: יצירה עצמאית, לא מסובסדת, בקושי מיוחצ"נת וחשוב מכל - לא בהכרח מקורית או מעניינת. את "מאמי" של סיגל אלימלך, לדוגמה, אפשר לכנות, בעגה של המתוחכמים, "לואו פיי" או "לואו באדג'ט", ולהעניק לו בכך אפיל מחתרתי וחצוף, אבל הסקסיות הזאת ממנו והלאה. נכון, העובדה שמי שהלחין את השיר הזה (אברהם אריאל), גם ניגן בו, עיבד אותו, מיקסס אותו, הקליט אותו וכעת גם מיחצ"ן אותו מלמדת שמדובר ביצירה עצמאית ביותר, אבל משמעות המילה "עצמאי" בים-תיכונית אינה "מיוחד", אלא, ברוב המקרים, "חסכן".

      כיצד, אם כך, קורה שסתם שיר חדש, לא מגניב ולא מיוחד בכלל, של איזו זמרת שם לא מוכר (סיגל אלימלך) וקול צרוד ומיוסר מצליח לייצר בגוף רגשות הרבה יותר מורכבים מאלה שמייצרת, לדוגמה, שלישיית בנות שמבצעות מוזיקה תימנית אותנטית בעיבוד צעיר, תוסס ומנוכר? התשובה לא רק נמצאת בגוף השאלה, אלא גם בגוף הטקסט הישיר והכואב (דורון דוידסקו) שעוסק בגירושין ("בוא נעשה את זה בלי בעיות / תשאיר לי כסף בשביל לחיות / קח את הילד בסוף כל יום / תן לו ממך אהבה וחום"), הלחן המפוקס והביצוע המשכנע של אלימלך.

      אז לא, אין ב"אינדי" הזה בשורה, אף לא רבע מאחת כזאת, ועדיין, מי שהתגרש מאלימלך עשה טעות קשה. איש טיפש, אין מה לומר, אבל הרווח כולו שלנו.

      (שלושה כוכבים וחצי)

      הרכב עושים שמח - "מחרוזת אייל גולן" (7:09)

      הפופ הים-תיכוני מקופח, בין השאר, גם על ידי המוזיקה עצמה. לעתים נדמה שהמנגנון שמפעיל את תעשיית המוזיקה ברחבי העולם שם לעצמו מטרה להקשות על חייהם של אמני הז'אנר ושל חובביו ולהכריחם לשנן עשרות, מאות ואלפי שמות של שירים שונים, אף על פי שהשירים האלה נשמעים בערך אותו דבר ואין ממש סיבה להפריד ביניהם ולקרוא לכל אחד מהם בשם אחר.

      רבים מבין אמני וחובבי הז'אנר הם בסך הכל אנשים שאוהבים מוזיקה ים-תיכונית ורוצים ליהנות ממנה. נכון, כשמצב רוחם טוב, חשוב להם שהיא תהיה קצבית, וכשהם שקועים בדכדכת, הם יעדיפו משהו רגוע, שקט ועצוב, אבל כתוצאה מהמציאות המצערת שיצר המנגנון המדכא, הם הולכים לאיבוד ביוטיוב בין שירים שהם לא רוצים לשמוע - כשכל חטאם היה ששכחו את שמו המדויק של השיר שחיפשו, או, במקרה הלא פחות נפוץ, טעו בהקלדה.

      כן, יש הרבה כאלה, וכן, הם כועסים, וכן, אפשר להבין אותם - אבל הנה, נראה שב"ליאם הפקות" (הלייבל של אייל גולן) מודעים למצוקתם, וכעת יוצא משם הדבר הזה שנקרא, בפשטות, "מחרוזת אייל גולן" (מתוך המופע "עושים שמח" בהגשת ירון אילן), והוא פונה, בראש ובראשונה, לכל מי שמתחשק לו לשמוע אייל גולן, אין לו כוח וסבלנות להיזכר בשמות של שירים ספציפיים וחשוב לו שהמשהו הזה של אייל גולן יהיה כמה שיותר ארוך, כדי שהוא לא ייאלץ, כעבור שלוש דקות, לחפש עוד משהו של אייל גולן (במקרה שהדודה שלו לאייל גולן לא תדעך). "מחרוזת אייל גולן" - מחרוזת שעושה שמח - זה הפתרון המושלם לכך. בכלל, אין דבר יותר מושלם מזה. באמת, חיפשתי. אין.

      (אפס כוכבים)

      מחשבה נוספת על "החיים שלנו תותים" של חנן בן ארי

      שמתי לב שבזמן האחרון אני קורא לכל מיני דברים "תותים": "איך היה הסרט? תותים", "איך היה הקפה? תותים, אחי, תותים טריים", "איך היה השסק? תותים לייצוא, בנאדם", "אתה חוזר אליי עוד חמש דקות, כן? תותים, אמרתי לך, תותים" וכן הלאה. זה לא היה אצלי ככה פעם, לפני "החיים שלנו תותים". חנן בן ארי עשה לי, לנו, את זה.

      הלהיט הזה שלו חטף פה על הראש לא מזמן - ובצדק. אני לא נסוג לאחור מאף מילה שנכתבה שם, בזמן אמת, כשהסינגל רק יצא לרדיו. אני גם לא חש מבוכה נוכח הצלחתו המטאורית של השיר. אני הרי לא כותב פה מה יצליח ומה לא. אני אומר - ויודע - מה טוב ומה לא. "החיים שלנו תותים", בדומה לשירים רבים אחרים שמושמעים ברדיו, הוא שיר מעצבן. מאוד.

      מה שכן מוצלח בו זה האופן שבו הוא יצק משמעות חדשה במילה הנחמדה "תותים" (משהו טוב, חיובי) - משמעות שאולי היתה מוכרת קודם איפשהו בעפולה או בחדרה, אבל לא ממש היתה שגורה בשפת עמנו עד כה. לפעמים, כשמשנים למילה את המשמעות שלה ומדביקים את זה על מנגינה קליטה, נהיה מזה להיט. והלהיט הזה, אם להודות באמת, לא מי יודע מה תותים.