השורה הכי יפה בכל "שניים", שחוגג עכשיו 20 שנים, מגיעה כבר בהתחלה: "את לובשת לך שמלת כלה ואני תקוע בחליפת חיינו". היש מטאפורה מושלמת מזו לזוגיות במשבר? לפער שבין חלומותינו לבין המציאות? למסיבה ענקית שבה כולנו חוגגים הכל, אבל בוכים מבפנים?
האהבה הישנה
כי זה מאפיין בדיוק את הרגע בו "שניים" יצא. כמעט ארבעה חודשים אחרי רצח רבין, מדינה בפוסט טראומה מבקשת מהזמר הפופולרי ביותר שייתן לה מילים. ארצי אף פעם לא היה אמן פוליטי באורח יוצא דופן, אבל הוא התייצב: בעטיפה אפורה וחיוך שמנסה להיות אופטימי אך מטושטש, ובאוסף שירים שרבים מהם מאזכרים את אותו רצח, לפעמים באופן מפורש יותר, ולעתים פשוט שרים על הגשם של נובמבר. ויש גם רגעים שבהם נעשה שעטנז בין הרצח והרומנטיקה של ארצי והאקטואלי מתערבב באישי, וגם רוב השירים האחרים הם שקטים באופיים. "דו"ח רצח" הוא הבוטה בהם: "איך תבוא נחמה לארץ הפחד? ורק השאלה מי עוד יירצח?". את "אוטובוס מספר אחת" בו יושב כל העם, על פי ארצי, מנהיג "רק אחד זה הנהג, כאילו עצומות עיניו". את ארצי המשיכו גדולים אחרים כמו אריק איינשטיין, שאלבומו "לאן פרחו הפרפרים", שיצא שנה אחר כך, אף הוא מלא בשירים שנקשרו ברצח רבין.
דו"ח רצח
גם בלי לעמוד על כל תו ותו, "שניים" השקט והעצוב ברובו מסמל רגע של מהפך בפופ הישראלי של שנות ה-90, והוא אולי האלבום הגדול הראשון של העידן הרגוע שאחרי הרצח. שלא תטעו, הרוק הישראלי היה כבר גוויה חבוטה בתחילת 1996, ובלדות שקטות אהבו ברדיו עוד לפני שרבין נורה, אבל "שניים" הוא הפגנת הכוח הגדולה הראשונה שבאה אחרי. הפגנת כוח של עידן חדש, שבו מוזיקה שבה לתפקידה המנחם ובו זמנית מסיח הדעת משאר הצרות והעצב. דיוקן האמן כמנגב דמעות, בסוף השבוע הרגוע שהוא יותר פנטזיה ממציאות.
מנגב לך את הדמעות
אבל "שניים" הוא גם הפגנת כוח מסוג אחר - הפגנת עוצמה של אמן בשיא בטחונו העצמי, עם אלבום אולפן מקורי כפול שני תוך פחות מעשר שנים. זה נתון כמעט דמיוני, שנדמה לי שאין דומה לו בארץ. זה מרשים והאלבום זכה להצלחה מסחררת - למרות ש"שניים", כמו שאומר המשורר, זה הרבה ותמיד פעמיים. רוצה לומר: גורלם של אלבומים כפולים, בדרך כלל, הוא להדגים עד כמה עריכה מוזיקלית זה דבר חשוב, ועד כמה נדיר שאלבום כפול מוצלח לא היה יכול להיות טוב יותר כאלבום סולו מהודק ומחובר. ארצי חושב על עצמו כעל אמן גדול ומשמעותי, ובצדק. הוא מאתגר את עצמו בכל מיני מובנים. ב"שניים" הוא ניסה ליצור אלבום מונומנטלי. זה לא קרה. היה לו ההקשר והיו לו מספיק שירים טובים - אבל לא היה באלבום העומק היצירתי שדרוש ליצירת מופת חד-פעמית. לו "שניים" היה מקוזז לאלבום אחד מהודק של 10-11 השירים המובחרים באלבום במקום 19 - אולי היינו מדברים עליו עכשיו בנשימה אחת בסגנון ששמור בדרך כלל לאלבומים אחרים.
שניים
נשארו מהאלבום הזה כמה וכמה רגעים יפים, אבל טוב שיש גם דברים שלא נשארים. יש ב"שניים" שורות שהתיישנו ושירים שהלכו לאיבוד כבר בזמן אמת: שורות כמו "אם לא סופרים את ההיא שעשתה לנו ביד" או "שים לי בפה עוגה של שוקולד אה" או דואט משונה עם משה פרסטר. לפני כמה שנים נערך בגלגלצ מצעד משירי שלמה ארצי. מבין 20 הגדולים, רק שני אלבומים יוצגו עם ארבעה שירים: "דרכים" ו-"שניים". "היא לא יודעת מה עובר עליי" אפילו הגיע למקום הרביעי והמכובד. מי נעדר ממנו? שיר הנושא, הדואט עם ריטה, שהיה שיר השנה של תשנ"ו. ובאמת, ממרחק הזמן גם הדואט הזה נראה חלש וגנרי, כמעט לא מרשים, לעומת שירים עם תנופה כמו "היא לא יודעת מה עובר עליי". ריטה, אז הזמרת הישראלית הבולטת של דורה, פינתה את מקומה בינתיים לאחרות. ארצי ממשיך לחבור לאמנים בולטים - משלום חנוך ואריק איינשטיין ועד דודו טסה, דיקלה, שמעון בוסקילה ואברהם טל. מאז "שניים" עושה רושם שנוח לו בדואטים.
זה מה שנשאר
"שניים" לא רק מסמן את הלפני והאחרי במוזיקה הישראלית של רצח רבין, אלא גם את הלפני והאחרי בקריירה של שלמה ארצי. "שניים" הוא כנראה אלבום האולפן הגדול האחרון שלו, בשרשרת שמתחילה ב"גבר הולך לאיבוד" דרך "דרכים" ו-"חצות", "חום יולי אוגוסט" ו"ירח". המילים נעשו עמומות יותר. היצירתיות זזה קצת הצידה לטובת עיבודים שגרתיים בדרך כלל. קצב היצירה הואט. לשם המחשה כללית: ב-20 השנים שמאז הוציא ארצי ארבעה אלבומי אולפן מקוריים (החמישי בדרך). ב-20 השנה שלפני כן הוא הוציא 11. ב-1996 הכניס ארצי ארבעה שירים למצעד, ועוד אחד שכתב לנורית גלרון ("מעביר דף [המיסטיקנים הסינים]"). הוא לא חזר על ההישג הזה מאז.
לאן, לאן, לאן
עברו 20 שנים, נוער הנרות מטפל במשכנתא. בישראל כבר כמעט לא יוצאים בישראל אלבומים כפולים, קיסריה היא של ארצי בטאבו ורק השיער הולך ומאפיר, רק דבר אחד נשאר: "עוד לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה של בני האדם". עד שימצאו אחת כזאת, נמשיך להתנחם בשירים מלפני 20 שנים.
אבסורד.