1. אפשר רק להודות לאל על כך שאכלתי מנה גדושה של קורנפלקס לפני שהתחיל פרק הבכורה של העונה השנייה של "משחקי השף". לא שהמראות העסיסיים האלה של מנות מצודדות לא עשו חשק לטייק-אוויי מיידי, אפילו פיצה פושטית, אבל כמו כשבאים על בטן מלאה לסופרמרקט, כך יש לבוא גם אל "משחקי השף". אם כי סביר להניח שארוחת הצהריים מחר תהיה פיצוי דשן וחלש אופי.
2. מתמודד אחר מתמודד התברר שוב עד כמה "משחקי השף" אינה מיועדת לצמחונים, שלא לדבר על טבעונים. כמעט לא היתה בפרק מנה שלא כללה דג או סוג כלשהו של בשר, פעמים רבות איברים פנימיים שאין להם אפילו כינוי אסתטי יותר, כמו ש'סטייק' נשמע מזמין יותר מאשר מותן פרה ו'עוף' נסבל יותר מאשר תרנגולת. כאן גרים בכיף ריאות, מוח, שקדים, מח עצם וכבד.
3. בשנתיים שחלפו מאז העונה הראשונה, אולי שמתם לב, חל שינוי מסוים במצב הביטחוני בארץ, מה שהפך את השימוש הסמלי של התוכנית בסכינים למבדח. שוב ושוב נזרקים לאוויר משפטים על כמות הסכינים שמישהו צריך לקבל, כמיהה של מתמודד שיעניקו לו שלושה סכינים וכיו"ב. דווקא נחמד שההקשרים האלימים האלה מפורקים והופכים למשאת נפש.
4. הליהוק של הפרק הראשון היה מוצלח והקל לחפוץ ביקרם של רובם המכריע של המתמודדים. בלטו במיוחד שחר דבח, איש הבישול המולקולרי, שהיה מתוסכל מהעובדה שהשופטים חושבים שעשה קציפה כשבעצם מדובר בלוטה, וכמובן עוזי שירם הטורקי החמוד, הספר שרוצה לעסוק בבישול. אבל באמת, כמעט כל המתמודדים בפרק הראשון - גם אלה שעברו וגם אלה שלא - היו חביבים ושימשו כדמויות טובות במסכת.
5. אפרופו עוזי שירם, המקרה שלו דרש את זה, כל כך דרש את זה, ונדמה שהעריכה זורמת לכיוונים האלה בכוונה. עובד כספר, בעל קול עדין, בתור ילד תמיד תהו אם הוא בן הוא בת, רוצה להיוולד מחדש. "אני מרגיש שאני חי את החיים שאני לא רוצה", הוא אומר רגע לפני שהמצלמה חותכת אל אשתו ובתו שנמצאות איתו שם. כמה נבזי ומתבקש.
6. הסיפור האישי שלו היה מצוין ושירת את הסיפור שלו ואת מה שמהווה את האש מבחינתו, אבל לא אצל כולם זה היה כך. או אם לדייק, זה היה מיותר במפגיע במקרה של המתמודדת הראשונה שהוצגה בפנינו, נופר זוהר, שמספרת על האישה הנכה ומעוררת ההשראה בחיפה שהיא נמצאת אצלה מספר פעמים מדי חודש. מה? מה הקשר? למי איכפת?
7. ודי עם פריטות הפסנתר הנוגות האלה. ודי, די, די עם "Chasing Cars" וסנואו פטרול.
8. שלושת השופטים - מאיר אדוני, אסף גרניט ומושיק רוט - עודם מצוינים, ממלאים היטב את הפונקציות שלהם, הכימיה ביניהם נהדרת והאינטרקציה ביניהם תמיד חמודה ותורמת לכיף של התוכנית.
9. עם זאת, הם יצאו קטנים להפליא במפגש המתוח שלהם עם מבקר המסעדות גיל אקרמן. הביקורת הלא-לגמרי חיובית שכתב בעבר על מאיר אדוני - שנדמה כי דווקא הוא מבין עמיתיו לקח את המפגש הכי פחות קשה ובנעימות האופיינית לו - פסלה אותו מיידית בעיני השופטים. איך הוא ההדיוט שלא קילף וקצץ ירקות במשך שבע שנים מרהיב עוז לכתוב משהו בגנותו של השף הנערץ? האם נחמד לו להיות שם עכשיו ולחטוף ביקורת? לא משנה כמובן שאקרמן ידע בדיוק מה הוא עושה והפגין אומץ מעצם בואו לשם בידיעה שיהיה נתון לחסדי הביקורת שלהם.
העובדה ששלושתם הצביעו עבורו ו"העניקו לו שלושה סכינים" הפכה בדיעבד - כשגילו מי עומד מאחורי המנה - למפח נפש גדול ומופגן עבור גרניט ורוט, שפשוט שטפו את הבחור האומלל. הבוז שלהם כלפי מוסד הביקורת זוקק בציטוט מספרו של השף אנתוני בורדיין, המהווה את התנ"ך של השפים כהגדרתו של אסף גרניט, "יועצים של מסעדות הם שפים שלא הצליחו", ואז בהמשך מצד גרניט עצמו: "אני חושב שמבקרי מסעדות הם כאלה שאפילו לא העזו להיות שפים".
אבל בזה התברר כוחו של פורמט "משחקי השף" - גם המבקר אקרמן וגם היועצת הקולינרית סבינה ולדמן עברו את הטעימה העיוורת. עם כל הידע המרשים שהשופטים מסיקים על הטבח על סמך האוכל עצמו, הם עדיין נאלצים להשיל את הדעות הקדומות שלהם ולא לחרוץ דין על פי האדם העומד מאחוריו. לא שזה יעזור לאקרמן בהמשך, אם להסתמך על המבטים המובסים של גרניט ורוט כאשר יצא מהחדר עם סט הסכינים בידו.
10. למרות הפרסומות (כולל ה"סמויות"), החסויות, אורכו של הפרק והעובדה שבסופו של דבר עקבנו אחרי יחסית מעט מתמודדים, התוצר בכללותו היה קולח וכיפי. לא בטוח שהעונה כולה תשמור על הקצב הזה, הרי אנחנו כבר מכירים את הנטייה המסטיקית הבלתי נסבלת של תוכניות הריאליטי בארץ, אבל מותר לחלום.