זאת היתה רק שאלה של זמן עד שז'אנר הפשע האמיתי יגיע לישראל. הטענה הזאת כמובן לא מרמזת ש"דיני נפשות" של אורנה בן דור (ימי רביעי, 21:00, ערוץ 10) היא העתקה של "הג'ינקס", "לעשות רוצח" או אפילו "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", אלא שהופעתה היא נגזרת טבעית של התערערות הביטחון האישי. הסמיכות שבה נולדות תוכניות שעוסקות בקרביים של בית המשפט ובקורבנות של מערכת המשפט אינה מקרית. גם אם לכל אחת מהסדרות בתחום הזה היו היגיון ומטרות משלה, האפקט שלהן מטיל צל כבד על מערכת הצדק שבה התגאתה כל כך החברה המערבית בכל פעם שהוטל ספק בצדקת דרכה. תחקיר אחר תחקיר, סדרה אחר סדרה, מנופץ מגדלור המוסר הזה ומותיר אחריו אפלה מפחידה במיוחד. באמצעותם מתחוור לנו שעם כל הכבוד לפשע ולטרור, למגפות הבריאותיות החדשות ולמשברים כלכליים, הסיוט הגדול ביותר של אזרח מן השורה הוא למצוא את עצמו בסיטואציה שבה יצטרך להוכיח את חפותו. במקומות הללו הופכת המשוואה הפשוטה לכאורה של אשם או לא אשם לפאזל של אינטריגות, תדמיות, אינטרסים, כסף וכוח.
ב"דיני נפשות" יוצאת בן דור מדי פרק להטיל זרקור על פרשיה משפטית שנויה במחלוקת אחרת, כאשר כולן יחד יוצרות תמונה קשה של השירות שאותו מקבל האזרח מהמוסד ומהאנשים שאמונים על הצדק והמוסר. הפרק הראשון של הסדרה מתמקד בעורכת הדין רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר, החשודה בכך שעמדה במוקד של קונספירציית שוחד בשיעור של מיליוני שקלים ושיבוש הליכי משפט. מבלי להיכנס לעומק הפרשה הסבוכה הכוללת ארגוני פשע, עורכי דין וקציני משטרה מושחתים, החלק המפחיד באמת באישומים נגד דוד הוא הסיכוי שחלק ממעשיה נעשו בתקופה בה כיהנה בתפקיד הרגיש. כראייה לכך שהחשד הזה כלל לא מבוטל, נכנס לתמונה שוקי משעול, לשעבר מנהל מע"מ תל אביב.
משעול חשף ב-2005 שורה ארוכה ומסועפת של שחיתויות במשרדו (כולל שיתוף פעולה עם ארגוני פשע), אולם כשהביא את ממצאי חקירתו אל דוד, חייו הפכו לגיהנום. את 11 השנים מאז בילה בחקירות אינסופיות מול מערכת רבת עוצמה ומשאביה הבלתי נדלים, איבד את משפחתו ומשרתו ומצבו הבריאותי הידרדר משמעותית. בסופה של החקירה, הצליחה המערכת להוכיח שמשעול גרף לכיסו סכום של 542 שקלים שהגיעו מכספי ביטוח הרכב שלו (כספים אותם החזיר עוד הרבה לפני פתיחת החקירה). האופן שבו "דיני נפשות" מגוללת את השתלשלות הפרשה חייבת לצמרר כל צופה באשר הוא. מעבר לאינטרסים האפלים והקשרים המסוכנים שנחשפים בו בין שופטים ופרקליטים (כמו שופטת שפרקליטים מעידים כי "אצלה אנחנו מקבלים כל מה שאנחנו רוצים"), היא חושפת באיזו קלות יכולה המערכת להפנות את כוחה העצום אל מול כל אזרח באשר הוא ולהרוס את חייו, רק משום שמטרותיה התנגשו לרגע עם שלו.
אם נחזור לרגע להשוואה בין "דיני נפשות" לבין סדרות פשע אחרות בתקופה האחרונה, הרי שנקודת ההשקה היא חוסר הפרופורציה בין עוצמת המערכת ובין האזרח הפשוט. במקרים כמו זה של רוברט דרסט ואו.ג'יי סימפסון הכסף הגדול (והאשראי הציבורי) סייע לאזן את המשוואה הזאת, אבל במרבית המקרים זאת בכלל לא אפשרות. פרופסור בועז סנג'רו, אחד המרואיינים בפרק, מסביר כי עצם האפשרות להגיש כתב אישום נגד אדם מעניק לתובע את אחד מכלי הנשק הקטלניים ביותר שמדינה יכולה לשים בידיו של אזרח. הגשת כתב אישום מהווה במקרים רבים גזר דין חברתי ומקצועי, שניתן הרבה לפני שהמשפט ותוצאותיו מתבררות. האפשרות שגורמים בפרקליטות המדינה משתמשים בכלי הזה כדי לשרת את מטרותיהם או את מטרות מקורביהם ושותפיהם לאינטרסים שונים, היא החומר שממנו עשויים מקרים כמו זה של סטיבן אייברי ב"לעשות רוצח". ואז, כאשר כותרות העיתונים זועקות את סיפורך בציבור, הסיכוי להוכיח לבית המשפט את העוול שנגרם לך הוא קלוש ביותר.
חשוב להדגיש שכמו במקרים האחרים של סדרות מהז'אנר הזה, גם "דיני נפשות" מגיעה עם אג'נדה מאוד ספציפית: להוכיח את סיאוב המערכת. כשהאג'נדה הזאת מגובה בכלים הדרמטיים שיש לסדרות תעודה (כמו פסקול, צילום ועריכה) האפקט שנוצר הוא של אובדן תקווה. המערכת המשפטית שמשקפת הסדרה היא אטומה, נטולת רגישות, נגועה באינטרסים ופוגעת בחלשים. לאזרח הפשוט נותר רק לקוות שלא להיתקל בסיטואציה שבה יהיה נתון לחסדיה וייאלץ להגן על עצמו. מנגד, אין בסדרה ביטוי אמיתי לאנשים מתוך המערכת שנגדה מופנות הטענות. בראיונות שהעניקה בן דור טענה היוצרת כי פנתה לפרקליט המדינה שי ניצן וביקשה שיתראיין לכתבה אך נתקלה בסירוב. עם זאת, לא ניכר שנעשו מספיק מאמצים להציג בכירים אחרים (כיום או לשעבר) בתוך הפרקליטות שיוכלו להשיב כראוי לעננה הכבדה שמטילה עליהם הסדרה. על תגובות לקוניות שמוצגות בשקופית בדקות הסיום של תוכניות נאמר כבר הכל. הן מאפשרות ליוצרי תחקירים לסמן וי על זכות התגובה, אבל מותירות את הצופים בערפל. ב"דיני נפשות" המשפט הציבורי נעשה כמעט לחלוטין במעמד צד אחד, וגם אם במקרה הזה מדובר בצד החלש, יש בכך עדיין בעייתיות בהצגת התמונה הכוללת.
התמונה שמציירת "דיני נפשות" בנוגע לסיכוייו של אדם מן השורה לזכות במשפט צדק בישראל, קשה ומפחידה, וכל זאת מבלי להוכיח את הימצאותה של יד מכוונת או של אינטרס חבוי של המערכת. עצם ההבנה של משמעות כוחה של המערכת אל מול האזרח הקטן, והקלות שבה כל אחד מאיתנו עשוי למצוא את עצמו מולה, מצדיקה את קיומה וחשיבותה לחיינו. מה שחסר בה (לפחות נכון לפרק הראשון) היא הנכונות להעמיק ולהצביע על הסיבות למצב הקשה הזה. אם מדובר במערכת שקורסת תחת עומס התיקים או בהיעדר מחסומים מספיקים בין פרקליטים לשופטים, הרי שלפחות תיאורטית ניתן לנקוט בצעדים שיובילו להבראתה. אולם אם החשד שהיא מפזרת נכון, ואכן מדובר בשחיתות פנימית של המערכת עצמה, היא מכניסה אותנו לשלב חדש לחלוטין בהידרדרות המוסרית של ישראל. שלב שבו המערכת שאמונה על הצדק מנצלת את כוחה כדי לעוות אותו. האפשרות הזאת כל כך איומה עד שהיא מחייבת בדיקה ואימות מחמירים, שבלעדיהם אנחנו נותרים בעיקר עם תחושת תסכול ובלבול נוראיים.