ב-2007 העלה הקומיקאי הקנדי ג'ון לג'ואה ליוטיוב את שיר הראפ "Everyday Normal Guy", שהפך במהרה ללהיט ענק. הימים היו ימי השיא של מייספייס, רגע לפני שפייסבוק עוקפת את האתר הפופולארי ומשקיעה אותו בתהומות הנשייה. בתפר הזה זיהה לג'ואה את המכנה המשותף של המשתמשים בשני הערוצים הוויראליים המובילים וברשת בכלל להיות מא-גניב בכל רגע נתון וכבר אז הלך נגדו. רק כדי להוכיח שגם לסחים יש תקומה ועל הדרך לצחוק גם על כל הקולים-בכאילו.
יותר מ-33 מיליון גולשים צפו בשמונה השנים שחלפו מאז בקליפ, שבו לא מככב סרסור עם אקדח, אלא ברנש עם 600 דולר בחשבון הבנק, שעובד בשירות לקוחות בחברת סלולר, נוסע באוטובוסים, מפחד פחד מוות מרופאי שיניים וזורק את המילה "מאדרפאקה" בסתמיות בוקית. בעוד אושיות הרשת המשיכו לפזר פוסטים פסאודו-מתוחכמים כדי לצבור לייקים שיטפחו את הפופולריות והאגו, מספר קטן של משתמשים העדיף ללכת לפי הקו של לג'ואה. ביולי 2013 קם באנגליה חשבון הטוויטר הפיקטיבי "Boring James Milner", על שם אחד מהכדורגלנים הקלישאתיים על הפלנטה, שצבר כחצי מיליון עוקבים ואף זכה להתייחסות מכבדת מצד השחקן עצמו. אצלנו נולד שנה לאחר מכן מנחם המשעמם, שפתח דף פייסבוק המוקדש לסטטוסים אפורים, וכעת רואה ה"ביוגרפיה" ה(לא) מרגשת שלו אור בספר "מנחם בשבת תרבות".
העיקרון של מנחם המשעמם פשוט: כשאתם מתגאים קבל עם ועולם כמה כיף יהיה לכם בהופעה של יו-2 בלונדון, הוא מספר על ההתרגשות הגואה שלו באירועי שבת תרבות בבית עמנואל ברמת גן. בעוד אתם מעלים סלפי מהביקור שלכם בקלאסיקו הספרדי, הוא מצלם מדרכות, וכשכולנו זוכים לראות כמה גדולים ויפים הילדים שלכם (איזה כיף זה לקבל תמונות של הילדים שלכם. די, תמשיכו), מנחם ממשיך לשחות בשגרה המדכדכת של רמת גן. במקרה הזה, מה שעבד בארצות הברית ובאירופה עובד גם אצלנו, בדיעבד באופן לא ממש מפתיע. כשהפומפוזיות והצנטרליזם מתחילים להשתלט, פתאום הופכת הבנאליות המכוונת למקום מפלט. בינתיים, אגב, סגרה פייסבוק את העמוד המקורי, מאחר שהתקנה מחייבת שמאחורי פרופיל יעמוד אדם אמיתי (בניגוד לדף, שם יכול המפעיל להיות פיקטיבי). זו הייתה סטירה למומנטום של מנחם, שצבר אלפי עוקבים ונאלץ להתחיל הכול מהתחלה בעמוד שלא ממש ממריא עד כה, אבל את הטרנד הזה אי אפשר היה לעצור. המהות חסרת היומרות קיבלה בכל זאת מסגרת מודפסת.
התנועה מהרשת החברתית לספרות מסמנת מגמה מסקרנת. לפני מספר שבועות סוקר כאן "כבר לא מתים מאהבה", קובץ סיפורי הפייסבוק של לירן כהן שהפך לרב מכר היסטרי למרות ואולי בזכות הבינוניות שנוטפת ממנו. אין להשוות בין מנחם המשעמם ללירן כהן שתי הישויות פונות לקהל שונה בתכלית. בעוד כהן משביע את רעבונו של דור האמ;לק שרוצה הכול בקצרה, כאן ועכשיו, מנחם נוקט בקו ההפוך על הפוך לא מתחכם, אבל כן. לא מצחיק, אבל כן. לא ייחודי, אבל כן. "למחורר שלי יש בתחתיתו התקן פלסטיק שנועד לאסוף את עיגולי הנייר הקטנים שנוצרים על ידי המחורר", הוא חושף תגלית מרעישה וממשיך לצמרר: "לפעמים אני נזכר באיזה שיר שאני אוהב, אז אני מחפש אותו בגוגל, למרות שקיימת אופציית החיפוש באתר היוטיוב עצמו".
כך נראה ספר שלם, פסיפס רקום מאלפי סטטוסים סתמיים שלא אומרים דבר. התוצאה, למרבה הצער והאירוניה, היא ש"מנחם בשבת תרבות" אכן משעמם. כן, זה מאוד מבלבל, אולי אפילו עד לרמה פילוסופית, אבל דווקא כשהספר הקטן והחביב הזה מגשים את הייעוד שלו - להיות חד ממדי וחסר תחכום באופן מודע וקיצוני - הוא נכשל. ההסבר לכך פחות פילוסופי, הוא די פשוט: אפשר לקחת סיפורים קצרים ולהפוך אותם לקובץ, כמעט בלתי אפשרי לייצר רומן מסטטוסים שמורכבים ממשפט או שניים. הספר הזה מורכב מאלפי משפטים, שבקונטקסט הנכון יש לכל אחד מהם פוטנציאל להיות מצחיק בפני עצמו, אבל החיבור ביניהם, גם אם הוא מעוצב כסוג של זרם תודעה, פשוט לא עובד.
אם זה לא מספיק ברור, המטאפורה המתבקשת מגיעה מעולם האוכל: קינוחים הם דבר נחמד, אבל הפיכתם ל-100 אחוז מהתזונה היומית מובילה להקאות ובעיקר למיאוס מהיר. הרי מהו הייעוד בכתיבתו של מנחם המשעמם, אם לא האתנחתא והסיפוק הקטן שאנו שואבים מהכנסתו של ממתק קטן לפה אחרי ארוחה כבדה? בסופו של דבר, המטרה המקורית של מנחם היא להקל על הקשיים שמניב לנו סדר היום החדשותי, שכולל ידיעות ארוכות, מורכבות ולעתים קשות לעיכול.
מכאן עולה מסקנה מצערת: בין מסחטת לייקים כמו לירן כהן ומנחם המשעמם שלועג בדיוק לדמויות הללו, דווקא האחרון הוא זה שפחות צולח את המעבר לפרינט, אף שלטעמי יש בו יותר איכויות. כותרת כמו "מנחם בשבת תרבות" מרמזת על היתכנות מצד המחבר לספר המשך, הבעיה היא שכלל לא בטוח שהפוטנציאל לכך קיים.
"מנחם בשבת תרבות" / מנחם המשעמם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 158 עמודים.