פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 128: אלבום השת"פים החדש של הדג נחש לא מסעיר במיוחד

      "שותפים בעם", שבמסגרתו הדג נחש לוקחים צעד אחורה ונותנים לאמנים אחרים לשיר, הוא אוסף שירים לא רע אבל גם לא חזק במיוחד, המתמצה כאנקדוטה בגוף היצירה של הלהקה

      קשוב מאוד 128: אלבום השת"פים החדש של הדג נחש לא מסעיר במיוחד

      מה גורם ללהקה מצליחה לקחת צעד אחורה וללוות זמרים אחרים? מיצוי? חזון? אולי גם וגם. זה מה שעומד מאחורי האלבום החדש של הדג נחש, בעל השם הדו משמעי כתמיד "שותפים בעם". אלבום שיתופי פעולה שכמעט בכולו הלהקה כותבת ומפיקה, אבל מי ששר אלו זמרים מתחלפים: יהודית רביץ, אהוד בנאי, שי צברי ואחרים. למרות היעדרם של הקולות המזוהים של שאנן סטריט וגיא מר, אם זה נראה ונשמע כמו הדג נחש, זה כנראה הדג נחש, בטח בכל הנוגע לזהות המוזיקלית.

      להאזנה לאלבום במלואו:

      העיתוי של צאת "שותפים בעם" מאוד חשוב להבנתו - הוא יוצא כחודשיים לאחר שדו"ח של תנועת הימין "אם תרצו" האשים את הסולן שאנן סטריט בכך שהוא "שתול בתרבות", מה שזה לא יהיה. באווירה הלוחמנית בישראל כלפי אמנים שמעזים להביע את דעתם, עמומה ולא מפורשת ככל שתהיה, כותרת האלבום מבקשת מסר של חיבור - ובאמת הוא מכיל כל מיני שיתופי פעולה לא טריוויאלים עם אנשים שהיפ הופ הוא ממש לא מרחב הנוחות שלהם, כמו גבע אלון למשל, או אנשים שרחוקים מהמיינסטרים הישראלי - כמו הזמרת אקו (מורגנשטרן) מ"אקו אנד טיטו", שצברו להם מתחת לאף של כולם קהל אדוק ואוהד.

      אף כי מן הסתם הפרויקט הוקלט מזמן, קשה לומר כי סטריט או חברי הלהקה בחרו בו כהזדמנות להגיב על המאורעות ההם. יתרה מכך, הבחירה לא לשיר נראית כמעט כמו ייאוש מהשיח המוזיקלי-הפוליטי בישראל, ובעקבותיו בחירה לשתוק. הדג נחש היא הלהקה הבולטת בישראל ב-15 השנה האחרונות, וכל הזמן הזה היא תמיד נעה על התפר שבין להעז להגיד ובין לעמעם כל אמירה. השיר היחיד שחברי הלהקה שרים את כולו הוא המנון התמיכה בלגליזציה של סמים קלים, וכשזאת האמירה המפורשת ביותר באלבום הרי שזה מדבר בעד עצמו. "שותפים בעם" מוחה אמנם נגד השחיתות (בשיר של יהודית רביץ) ואולי נגד מה שמכונה "המצב", אבל אפילו "תן לי מנגינה" (עם אברהם טל) הוא רק מעט יותר ישיר מאשר, נניח, הלהיט "שרוטים" של סאבלימינל ועדן גבאי. בסוף זאת הנוסחה הקבועה של "אני מאמין" - הבית מכיל כמה שורות חזקות, ובפזמון זה כבר לא מזיז לאף אחד את התחת.

      "שותפים בעם", גם בשל אופיו הייחודי, הוא טיפוס קצת מוזר. מדובר באוסף שירים לא רע, אבל גם לא חזק במיוחד. יש כאן הרבה קטעים מעניינים, אבל הם מתמצים כאנקדוטות בגוף היצירה של הלהקה, ולא כמו משהו בולט באורח יוצא דופן. יש לי גם התחושה ש-"Legal Eyes", שמשותף ללהקה ולאינפקטד מאשרום, וגם "תן לי מנגינה" עם אברהם טל נוצרו לפני שהוחלט על הקונספט, בעיקר בגלל שהם כן מוצאים את עצמם שרים בו. השירים המוצלחים באלבום הם דווקא אלו של האמנים הפחות מוכרים שמתארחים: פלד, תמיד ההבטחה הגדולה של ההיפ הופ הישראלי שבקרוב ייצא לו אלבום חדש, מעולה ב"לא מה שיפיל אותי", וארקדי יעקובסון, איש "לוס כפרוס" המשובחת, חמוד מתמיד בשיר "מרבדים". גם מרינה מקסימיליאן חושפת קול צרוד, מעט אחר מהרגיל, בשיר "רסיסים", והכריזמה של אקו מחזיקה לבד את "הכל חוזר". אמנים אחרים נשמעים קצת כמו משהו אחר: יהודית רביץ מעולם לא הזכירה כל כך את מזי כהן, ושי צברי מעולם לא נשמע כל כך כמו מוש בן ארי. האכזבה הגדולה שלי היא מהדואט עם אהוד בנאי, "רעדה האדמה": על הנייר שיתוף פעולה שמרעיד את אמות הספים, ובפועל סערה מעייפת בכוס מים. הכישרון שהיה באולפן יכול היה להספיק לשלוש יצירות מופת, וחבל שמה שיצא זאת הקלישאה הזאת.

      בסך הכל אפשר לומר שהניסוי הצליח. "שותפים בעם" הוא אלבום מעניין, והוא הוציא מהמשתתפים בו יציאות לא טריוויאליות, והוא מכיל את כל מה שרגילים לקבל בדרך כלל מהדג נחש. אבל הוא גם לא מסעיר מדי או מהווה נקודת ציון משמעותית מדי. עוד פרויקט.

      בקטנה: נטע וינר - "בזכות השיבה"

      שימו אוזן על נטע וינר, איש "סיסטם עאלי", שאלבום הבכורה שלו נשמע כמו להקת הבילויים על ספידים - תערובת של בלדות פסנתר קודרות, היפ הופ, ספוקן וורד ואקורדיונים מהגיהנום לצד ליהטוטים בעברית, ערבית, רוסית, יידיש וגרמנית. וינר (גילוי נאות: הוא למד בתיכון עם אחי הגדול) משחק בשפות כדי לאתגר - בעיקר את האשכנזיות (שלו עצמו?), וכיוצא ממנה גם את הנראטיבים הרשמיים: "כולנו אחוזי געגועים לשום מקום ואכולי זיקה לשום דבר - אנחנו שנינו מאותו הכפר". כלומר: פליטות נצחית כהשקפת עולם מוזיקלית, שמלקטת ומתכתבת עם כל מקום ולא שייכת לשום מקום, וזה לכל הפחות מעניין. לא תמיד זה קוהרנטי, לפעמים זה קצת חוזר על עצמו, אבל בסופו של דבר "בזכות השיבה" הוא יצירה יומרנית במובן הכי טוב של המילה: היא מעזה, בביטחון עצמי מרשים, להציג קונספט חדשני בשילוב של צורה ותוכן במוזיקה הישראלית, ובדרך לבוא חשבון עם כל מי שהיה לפניה. כן ירבו.

      להאזנה לאלבום במלואו: