פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 129: הגיע הזמן לעשות רענון בפרס ישראל למוזיקה

      נורית הירש ראויה מאין כמותה לפרס ישראל והיא הרוויחה אותו בזכות, ואוי למי שיטען אחרת, אבל ההתעקשות להישאר בתחום של שירי ארץ ישראל היא פחדנית, והגיע הזמן לייצוג גם מעבר לשנות ה-60

      קשוב מאוד 129: הגיע הזמן לעשות רענון בפרס ישראל למוזיקה
      צילומים: קרן פלס, רמי קלינשטיין, רונן הלל, עמוס בן דוד, דניאל ארואמי

      (בסרטון: רמי קלינשטיין וקרן פלס שרים "לחיות")


      נורית הירש זוכה בפרס ישראל, וכמה הערות נוספות על כך

      בישראל כמעט אין פרסים שהענקתם באמת בעלת משמעות, ועוד פחות מזה בתחום המוזיקה. כך פרס ישראל, שניתן כל כמה שנה בקטגוריה של זמר עברי (ולאחרונה, כפי שסוקר כאן, צורפה אליו גם הקטגוריה של אמנות עממית באותה המשבצת), יכול ללמד לא מעט על האופן שבו הממסד תופש ומבין מוזיקה פופולרית.

      לנורית הירש מגיע פרס ישראל בצדק וביושר. היא הלחינה עשרות קלאסיקות ממגוון ז'אנרים, עיבדה, תזמרה, ניצחה, בנתה קריירות של זמרים וגידלה דורות של ילדים שגדלים על שיריה. עיקר היצירה המשמעותית של הירש הוא בפופ ובשירי הזרם המרכזי של שנות השישים והשבעים, ורבים מהם היא יצרה יחד עם שותפה, חתן פרס ישראל בעצמו, אהוד מנור המנוח. מאחוריה בתקופה זו כמות בלתי נתפשת כמעט של להיטים: החל משירה הראשון שהצליח, "פרח הלילך", דרך שירי שכול כ"בן יפה נולד", שירים שכתבה למחזות וסרטים כמו "השוטר אזולאי" (לו הלחינה את כל המוזיקה בסרט) ועד לפופ ישראלי מובהק כמו "חשמל זורם בכפות ידיך" או "אבניבי". ראויים לציון במיוחד שירי הילדים שהלחינה, ביניהם "מקהלה עליזה" ו"עץ הכוכבים", שירי נושא של תוכניות כמו "פרפר נחמד", ובדור האחרון סדרת הקלטות המצליחה "דיג דיג דוג". גוף העבודה של הירש מתאפיין לא רק בנפח מרשים, אלא גם בכך שהצליחה להפוך רבים משיריה לפופולריים בציבור הרחב, ולשירי עם ממש.

      זאת שנה ברוכה להירש: היא זוכה תוך חודשים ספורים לפרסי מפעל חיים מאקו"ם, ומאמ"י, פרס אריק איינשטיין לאמנים ותיקים מטעם משרד התרבות ולבסוף פרס ישראל. בזכייתה בפרס זה היא מצטרפת לשורה מכובדת מאוד של הזוכים בפרס ישראל על זמר עברי או תרומה מיוחדת למדינה בתחום הבידור, כמו משה וילנסקי, נעמי שמר, חיים חפר, סשה ארגוב, שושנה דמארי, יעקב אורלנד, יפה ירקוני, אהוד מנור, נחום היימן, גיל אלדמע, יהורם גאון, דב זלצר, הגבעטרון, התזמורת האנדלוסית הישראלית, החוקר אליהו הכהן ושלישיית הגשש החיוור. חסרים כאן שמות רבים, ולא רק אריק איינשטיין. אין כאן אף מבצע שהתחיל את דרכו אחרי אמצע שנות ה-60, אף לא נציג אחד מהרוק הישראלי, וגם לא מהמוזיקה המזרחית הפופולרית. ולא שאין מי שראוי לזכות: חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, שלום חנוך, גידי גוב, מיקי גבריאלוב, מתי כספי מצד אחד - ואמנים כמו דקלון, אביהו מדינה ואהובה עוזרי מצד שני.

      ראוי להתעכב על שני השמות האחרונים: שרת התרבות, ובמידה מועטה גם שר החינוך (האחראי כזכור על חלוקת פרס ישראל, כמאשר החלטות ועדות הפרס), הצהירו על מחויבותם להילחם ב"אליטות הישנות" ולכבד גם כאלה שסיפורם הושכח. "מלחמת העצמאות המזרחית" אפילו הוכרזה ב-"7 לילות" בסוף השבוע האחרון על ידי השרה. והנה ההזדמנות המושלמת, פרס ישראל - האימוץ האולטימטיבי לחיק הממסד, ונבחרת הירש. אני שב ומדגיש כי נורית הירש ראויה בעיניי מאין כמותה לפרס ישראל והיא הרוויחה אותו בזכות, ואוי למי שיטען אחרת, אבל אני גם חושב עוד כמה דברים: א. ההתעקשות להישאר בתחום של שירי ארץ ישראל היא פחדנית: במקום להביע אמירה משמעותית על השותפים בגלריה המגוונת של הזמר העברי, בוחרים חברה נוספת מהמועדון (מרשימה ככל שתהיה), רק כדי להיאחז באיזה קונצנזוס מדומיין מהעבר. ב. הגיע הזמן שהקטגוריה הזאת תופיע לעתים יותר קרובות במחזור הפרס, והגיע הזמן להתחיל להדביק את הפער: רוב מוחלט של האירועים המשמעותיים בזמר העברי או במוזיקה הישראלית אירעו אחרי אמצע שנות ה-60.

      קרן פלס ורמי קלינשטיין - האלבום המשותף

      באיחור ניכר הגעתי למפץ הגדול של שנת תשע"ו - שיתוף הפעולה בין שני המטאורים של הקיטש העברי - והוא לא אכזב. כלומר, תלוי מה היו הציפיות שלכם. אין כמעט קלישאת פופ שהשניים פספסו בדרכם אל הזהב, אבל דווקא לכן זה אלבום מרתק: הוא חושף בדיוק מה שהמיינסטרים הישראלי רוצה לשמוע, מה הוא רוצה שיגידו לו, ומה חסר לו. רייכל הוא רומנטיקן, לעברי לידר יש אג'נדה - אבל פלס וקלינשטיין הם הנביאים של "יש עתיד". הם מעריצים את אלטון ג'ון, את האייטיז, הם זקוקים לשירים חדשים לסיום קורס טיס, והם גורסים ששלום עדיף על מלחמה. אולי שלום זאת מילה קיצונית בישראל 2016, ולכן קלינשטיין ופלס בוחרים לשיר "עדיף אהבה".

      צריך לומר (ברצינות מוחלטת): מדובר במאסטרים. אמנים שיודעים את מלאכתם נאמנה: מתי להרעיד את הקול, מתי לדבר במקום לשיר, והכי חשוב - מתי להגביר את הפאתוס. זה סממן מובהק של פלס, שהיא הדומיננטית באלבום הזה, הרבה יותר מאשר מורה ורבה. "עדיף אהבה" שהוזכר, מלא בדרמה מהסוג שהפך את "מבול" ללהיט כל כך גדול, ואת פלס לזמרת שנורא רוצים לאהוב. חוץ ממנו יש פה עוד כל מיני חשודים מיידיים: "תודה" שמודה לעולם על כל מה שהוא נתן לנו, שיר העצמה עצמית כמו "מושלמת", או "עד אשר ישוב" שהוא ניסיון בוטה ליצור מחדש את "תמיד יחכו לך" ("כל מטוס שטס בשמיים"). אני חושב שקלינשטיין זיהה ששירים לסיום בתי ספר הוא ז'אנר מוזנח בישראל, ומאז "מתנות קטנות" הוא על הגל הזה.

      אני רוצה להתייחס במיוחד לשני שירים נוספים שנמצאים כאן: הראשון הוא "לחיות" - קריאה למצות את החיים באוסף של חוויות "משוגעות" (כאלה אנחנו, חיים את החיים), כמו "לעשות מרתון סרטי אלמודובר" או "להוריד לבד בקבוק של ג'ק ולתת לראש להיזרק" אבל בעיקר ויותר מזה "לא להרגיש רגשות אשם" ו"לחיות בלי חרטות". אני לא מפקפק בצורך להיות שלם עם עצמך, אבל כאן אני חושב שצירוף אחר מרים את ראשו: "מפסיקים להתנצל". החרדה העמוקה של דורנו, דור השי-חי אם תרצו, היא לא האם אני אדם טוב או רע, אלא האם הייתי נאמן לאינסטינקטים שלי, ואמרתי את "כל האמת בפרצוף" או קשקוש פסאודו-אותנטי אחר. במקום לברוח מרגשות האשם שלנו, היינו צריכים להתמודד איתם, לערוך לפעמים חשבון נפש, להבין שאולי טעינו, ושמותר להביט אחרונה ולהגיד שאפשר היה לפעול אחרת. להודות. לבקש סליחה. איזה עולם מוסרי בדיוק אפשר לתאר בביטוי ילדותי כמו "בלי חרטות". השיר השני שרציתי להתייחס אליו הוא "ככה היא אוהבת", מבלי לדבר על הטקסט הבעייתי הזה, יש בו גם הרבה דברים יפים: הוא מזכיר את "ואת", אולי גדול שיריה של פלס. החיבה שלה לשאנסונים מוציאה ממנה את המיטב. זה שיר שנעים להקשיב לו, לא דבר של מה בכך באלבום כה בעייתי.