(בסרטון: הקליפ של עדן בן זקן ל"תאמין לי")
אוריאל שי - "אני בא" (2:56)
אוזן ים-תיכונית בריאה אולי הבחינה בכך עוד אז, ב-1992, כששלמה ארצי שחרר לרדיו את השיר הזה (מתוך "ירח"), שפזמונו הקליט מבוסס על שיח מהנה בין אדם לעצמו, כשאת עצמו מייצג מגהפון. שלמה ארצי לא כתב והלחין שיר מזרחי, אבל היסודות הריתמיים והמלודיים שבו, בדומה לאלה שמזוהים עם ברי סחרוף ועם דודו טסה למשל, התכתבו באלגנטיות עם צלילי הים התיכון.
המזרחיות, בכלל, שלובה ברוק המיינסטרימי בארץ. קצת קשה להבחין בכך מקרוב, כשחיים ונושמים את הצליל המוכר הזה, אבל קרוב לוודאי שזר שאינו מורגל בדיפוזיה מוזיקלית בין-עדתית, יבחין בה כשיקשיב לסולואים של שלומי ברכה בשירים של משינה או ללחנים של דני סנדרסון בכוורת - כלומר יזהה את הנדבך הנוסף, המעניין, המהווה רפרנס מוצלח להגדרה "מוזיקה ישראלית" (כמעט כמו שני האלבומים הראשונים של אתניקס).
לאוריאל שי, זמר ים-תיכוני צעיר עם קול לא מזהיר שחושב ששלמה ארצי אדיר, אין ממש קשר לכל זה, אבל גם הקאבר המיוחד שלו ל"אני בא" ממחיש עד כמה אנחנו, המזרחים, קרובים ברמה המוזיקלית לאחינו, היצורים הוורודים. אחראי לזה בעיקר נדב אסולין (עיבוד, הפקה, קלידים, תכנותים) שמזרח את השיר בעורמה ובחוכמה, תוך שימוש בדיסטורשן ובמקצבים אלקטרוניים כאמצעי גישור.
חבל. זה היה יכול להיות מגניב גם בפועל, ולא רק בתיאוריה, אם גם הביצוע של אוריאל שי היה חי (חחח), מעורר ומלהיב כמו העיבוד של אסולין, אבל שלמה ארצי בכל זאת יכול להיות רגוע. השיר שלו יוצא מזה בסדר גמור.
(שלושה כוכבים)
ליאור פרחי - "פתאום כשלא באת" (3:08)
כן, עוד אחד כזה. במשך שנים על גבי שנים חי העולם בשקט ובשלווה בלי קאברים ים-תיכוניים לשלמה ארצי, והנה, פתאום יוצאים לרדיו שניים כאלה באותו שבוע - ושניהם, במקריות משונה, עוסקים באנשים שבאים או לא באים ("אני בא", "פתאום כשלא באת").
אלא שכאן מתחיל ונגמר הדמיון בין שני הביצועים האלה. זה של פרחי שייך לאלבום הקאברים החדש שלו, "ישראלי מילדות", שסנוניות אחרות ממנו סוקרו כאן בעבר - אלבום שהולך ומסתמן כהוקרה מרגשת לאשכנזים באשר הם. לפעמים ההוקרה הזאת, עם כל הרצון הטוב של פרחי, רומסת באכזריות את המקור (כפי שקורה בביצוע הטראש-דאנסי שלו ל"נתתי לה חיי", שיוצא במקביל לסינגל הזה) ולפעמים זה סתם דומה מאוד למקור, רק עם הקול של פרחי.
העניין הוא שפרחי, בניגוד לאוריאל שי, יודע לשיר - וכשמדובר במוזיקה ים-תיכונית, היתרון הזה הוא לא רק יתרון. הוא חובה. הוא עוגן. במיוחד כשהמוזיקה הים-תיכונית מהווה רק צד אחד במפגש המוזיקלי. בביצוע הזה של פרחי מדובר בצד קטן במיוחד - רק הח"ית והע"ין פה "ים-תיכוניים", כל השאר נשאר בערך אותו דבר ועדיין, עצם העובדה שפרחי הוא זמר מספיקה כדי להחדיר ב"פתאום כשלא באת", אחד משיריו היפים ביותר של ארצי, זיק של חיות מחודשת, ולקחת אותו, כמאמר הקלישאה, למקום אחר.
בכלל, עם כל הכבוד לרמה המלודית בשירי הפופ הים-תיכוני של ימינו, מרגש מאוד לשמוע את אמני הז'אנר מבצעים גם שירים שיש להם מנגינה. פרחי, למשל, פורח בשירים כאלה.
(שלושה כוכבים וחצי)
עדן בן זקן - "תאמין לי" (4:06)
גם בסינגל הראשון של עדן בן זקן מתוך אלבומה השני יש מנגינה, אבל רק בפזמון, למשך שניות ספורות בלבד, היא נשמעת. לאורך הבתים היא כלום, אוויר, ריק, רצף אקורדים שבלוני שאיבד את כל ערכיו המוזיקליים והרגשיים עקב שימוש יתר. תוצאה של הלחנה עצלה, פחדנית וחסרת השראה. אותו דבר קורה, אגב, גם לקול של בן זקן: עד הפזמון הוא לא ממש נוכח.
הלחן החצי-אפוי הזה (של דולב רם ופן חזות, האנשים שהביאו לכם את "מלכת השושנים") בולט במיוחד לרקע הטקסט (כנ"ל), שמציג סיפור די מורכב, יחסית לנהוג בז'אנר: קושי של הדוברת להתגבר על אהבתה לחבר הקודם ולהסביר את זה לבן הזוג הנוכחי. זה מזכיר מאוד, כנראה שלא במקרה, את הנרטיב, סוחט הדמעות, ב"Hello" של אדל (קושי של הדוברת להשלים עם פרידה ישנה), וגם העיבוד הגדול והדרמטי של יעקב למאי, האיש העסוק בעולם, מיושר היטב עם הקו האדלי.
מלכת השושנים הפכה, אם כן, לכפילה הים-תיכונית של אדל. היא אפילו שינתה קצת את התסרוקת לצורך העניין. יומרה מוגזמת? לא בהכרח. בפזמון, כשהסתמיות הופכת ללחן של ממש, קולח ומתפתח, בן זקן עומדת ברף הגבוה הזה. "השתגעתי ונמסתי לך על השפתיים", היא זועקת - ככל הנראה בתוך יער כלשהו, עם מעיל פרווה, כשידיה מושטות השמימה. "לעצמי אני צריכה שבוע או שבועיים / שהדמיון יבוא ויחבק אותי חזק / שהלב שלי יבין כמה שהוא צדק / כי אתה הכי קרוב למה שהוא היה".
נכון, בחור עם כבוד עצמי לא יאהב לשמוע את זה, אבל מי שמעריץ את אדל דווקא כן. האם זה אומר שהשורה התחתונה עומדת להיות חיובית? ברור שלא. עדן בן זקן סבבה, אבל אדל איומה.
(שני כוכבים וחצי)
זהבה בן - "תקשיב" (3:07)
"על האיכויות הקוליות של זהבה בן אין עוררין", קובעת שורת הפתיחה בהודעה לעיתונות. היא טועה. לא היה עוררין על האיכויות הקוליות של זהבה בן עד שהגיע השיר המביך הזה והעלה ספק ראשון, עצוב, גם בנוגע לדבר היציב היחיד בקריירה שלה. כן, האמת צריכה להיאמר: בנוסף לכך שמדובר בשיר איום ונורא אפילו בסטנדרטים הלא קיימים של זהבה בן בשנים האחרונות - טקסט מחפיר (תמי ארמוני), לחן בלתי זכיר (כנ"ל) ועיבוד ברמה של יומולדת-קריוקי - גם מיתרי הקול של בן לא במיטבם והגשתה רפה וחסרת חיים.
האמת היא שגם אם בן היתה שרה מהלב, היא לא היתה יכולה להוציא הרבה יותר מהפח הזה. "תקשיב" הוא פשוט שיר איום ונורא. אם בן לא שמה לב לזה, אין ברירה אלא לנער אותה כהוגן, להביט לה בעיניים ולומר לה "תקשיבי".
(מינוס טריליון כוכבים)