במונולוג ה"בבקשה, תסלחו לי" שהעלה בני ציפר בטור הפרידה מ"הארץ שישי", בעקבות הטור שכתב שבוע לפני כן בשבחי תרבות האונס בעולם האמנות, הוא האשים את עצמו בכך שכפאו שד. "זה כבר נכנסתי לתפקיד השטן המשעשע, והמשחק היה טוב וקצרתי תשואות... ויחד עם שכרון המצלמה ניטשטשו בי הגבולות בין המשחק למציאות... מי יאמין לי עכשיו שהמסכה שלי כתבה את הטור ולא אני, שעה שהמסכה ואני נדבקו זה לזה לבלי הפרד... עד שכנראה התרוקנה הנשמה לחלוטין".
ייתכן שציפר (שאין הכוונה בציטוט מדבריו לרמוז, כמובן, לכך שאכן הצמיח קרניים והפך לשטן) שאב, בין היתר, את ההשראה ודימויי המסכה מדמותו של מפיסטופלס של גתה, עליה ביסס קלאוס מאן ב-1936 את ספרו. הרומן "מפיסטו", אותו הפך הבמאי ההונגרי אישטוואן סאבו ב-1981 לסרט זוכה אוסקר בכיכובו של קלאוס מריה ברנדאואר הנפלא, עובד כעת (בפעם השנייה בישראל) להצגה בתיאטרון הקאמרי על ידי המחזאי הלל מיטלפונקט והבמאי עמרי ניצן. הנדריק הפגן (איתי טיראן) הוא שחקן מוערך בתיאטרון פרובינציאלי קטן בסוף שנות ה-20, הימים שלפני עליית הנאצים לשלטון. השקפת עולמו היא שמאלנית, מרבית הקולגות שלו הם יהודים בעלי נטיות קומוניסטיות ויש לו אפילו מאהבת בת מיעוטים, נערת קברט שחורה (רות אסרסאי). החלום של הפגן הוא לנטוש את הזבל והבידור הזול להמונים שמרים מנהל התיאטרון אוסקר קרוג (אלי גורנשטיין) כדי לתת לתיאטרון להמשיך להתקיים, ולככב בתפקיד מפיסטו באחת היצירות הנחשבות ביותר בדברי ימי העם הגרמני - "פאוסט" של גתה. הנדריק לא מאמין ביכולתם של הנאצים לכבוש את השלטון ומזלזל בהם גם לאחר שעשו זאת, אבל דווקא עלייתם, שממנה כה חשש, מקנה לו הזדמנות להגשים את החלום. ומכיוון שאין ארוחות חינם, במיוחד לא בגרמניה של שנות ה-30, גם להגשמה הזו יש מחיר.
מתבקש לקשור מחזה כמו "מפיסטו" לימינו, לתקוף אותו בפן האקטואלי. כמה שקוף הוא הנראטיב של השחקן השמאלני, שמוכן עבור תפקידים טובים לעבוד תחת הממסד הימני במקום להילחם על עקרונותיו. אולם מפתה ככל שיהיה, התרגום של מחזות קלאסיים לישראל של 2016 מתיש ולעוס לעייפה. הלא הנושא צף כמעט בכל הצגה שעולה בימים אלה בתיאטרון הרפרטוארי, וכמה אפשר עוד לדוש בעניין מירי רגב/ביבי נתניהו, ואפילו בטיראן עצמו ובסרבנות המצפונית שגרמה לו להשתמט ולא להופיע באריאל?
ראוי, אם כן, להתייחס להיבט האקזיסטנציאליסטי ולתהליכים הנפשיים שעובר האדם כאינדיבידואל. אמנם, גם יחסי האזרח הגרמני הקטן והמיינסטרימי עם השלטון הנאצי נסקרו אין ספור פעמים, אבל מאחר שמעולם לא קיבלנו תשובה ברורה, הקונפליקט הזה מעניין בכל פעם מחדש. עד כמה שתאורטית אנחנו מבינים מה צריך לעשות (כמובן, הפגן היה חייב לצאת גיבור ולהילחם בכל הנאצים הרעים ולהראות שיש לו עקרונות שהוא מוכן למות למענם), הרי שהמציאות מורכבת קצת יותר. "חיפשתי את האמת בשקר הזה שנקרא תיאטרון", אומר בתחילת המחזה הנדריק לניקולטה, רעייתו של קרוג (הלנה ירלובה) והיא עונה לו "רק אלה שחיים בשקר הם ששורדים". בהמשך הוא מבין כמה שהיא צדקה.
קשה לומר שטיראן מגיע לשיאו במחזה הזה. הוא לא מרגש כמו ב"איבאנוב", שם גילם בהצלחה מרובה את דמות הגיבור המיוסר, אבל טיראן הוא כמו פיצה: גם כשהוא פחות טוב, אתה עדיין נהנה מהאיכויות ומהתוספות שלו. אלי גורנשטיין הוותיק והמצוין מגלם ארבע דמויות, עם שלוש מתוכן הוא עושה ג'אגלינג בטווח של עשר דקות. הוא חודר, רציני, מצחיק ומצליח לשמור על אמינות גם ברגעים הגרוטסקיים. הלנה ירלובה יעילה כדרכה, אולם גם אצלה, כמו אצל טיראן, משהו מרגיש לעיתים פחות נינוח במחזה הזה. עירית קפלן עושה את השטיק הקבוע והמוצלח של המצחיקולה עבת הבשר ודודו ניב משחק בקיצוניות מוגזמת מעט את הגנרל.
כל אלה מובילים לדמות היחידה שמצליחה להעניק ריגוש מקסימלי במחזה: נערת הקברט השחורה ג'ולייט, בגילומה של רות אסרסאי. מי שזכתה בעבר בפרס השחקנית המבטיחה של התיאטרון הישראלי הצליחה שוב לפרוע את השטר. כל רגע (ויש, למרבה הצער, מעטים כאלה) שלה על הבמה מבליט את העוצמה והכריזמה שנוטפות ממנה. לאסרסאי יש את כל התכונות להיות דיווה במובן החיובי הנוכחות שלה מרשימה ובולטת, קטעי הארוטיקה עם טיראן הרמוניים ואיכותיים ונאום ה"כושית המלוכלכת", שמאלץ את הפגן להביט, תרתי משמע, במראה, הוא פסגת ההצגה, לטעמי. הצפייה באסרסאי הייתה פשוט חוויה כובשת.
קשה לומר על "מפיסטו" שזו הצגה מרטיטה או משנה סדרי עולם, אבל מיטלפונקט וניצן העלו מוצר ראוי שעושה את העבודה ובעיקר מעלה שוב את השאלה האם שחקן הוא רק שחקן או שהשפעתו על מסלול החיים בכל זאת גדולה יותר, ואת התהייה החיים הכטית המאוסה: מה אתם הייתם עושים?