רשע הכרחי: נבלים שאנחנו אוהבים לשנוא

אומרים שטבע האדם רע מנעוריו, אז רק טבעי שנריע לאנשים שלקחו את הרוע שלהם לפסגה. הם מתוחכמים, חסרי פשרות, מגלומנים ובעיקר יודעים שהם המסמר של המסיבה. עם כל הכבוד להמן, יש נבלים שבאמת ראויים ליום חג משלהם

23/03/2016
יואב דודקביץ'

(בסרטון: ריאיון ההדחה של שי חי, איציק ותניה מ"האח הגדול")

עוד בוואלה!

מה חשוב לדעת בעת תאונה, ובתביעת ביטוח רכב

וואלה! רכב בשיתוף הפניקס

דארת' ויידר

פשטות. זאת המילה שאתם מחפשים. דארת' ויידר הוא בן זונה כל כך זכיר פשוט מכיוון שאין שום סיבוך במכניזם שלו. עזבו לרגע את הפריקוולים (אגב, אם אתם מחפשים הגדרה רשמית לרשע, כדאי לחפש את מי שאמר להיידן כריסטנסן ללכת על קריירת משחק), בואו נתמקד באנאקין סקייווקר. יודעים מה, בואו נעשה את זה יותר פשוט: תחשבו על דיסני - אולפן שבנה עצמו על פרפרים וקשתות בענן, נסיכים ונסיכות, מסרים חינוכיים והגשמת חלומות. קסום לא? עכשיו פקחו עיניים ותתחילו לספור: מארוול, פיקסאר, לוקאס פילם, ענקית ההפצה טאצ'סטון והרשימה עוד ארוכה. כוח, השפעה, כסף. כשניתנה בידיה הבחירה דיסני לא היססה: היא דרכה על הפרפרים, זרקה את בגדי הנסיכות מהחלון והתמכרה לעוצמה. האולפן החזק ביותר בעולם.

הנה לכם כל הסיפור של אנאקין סקייווקר. אדם שניצב בפני הבחירה בין נכון וצודק למעצים ומפתה, ובחר במה שככל הנראה רובנו היינו בוחרים. אז נכון, "מלחמת הכוכבים" הוא מותג משפחתי ובכדי להישאר כזה היה עליו להחזיר את הנבל שלו בתשובה, אבל ככל שמעמיקים אל תוך המיתולוגיה של הסאגה כך נראית הבחירה הזאת מובנת יותר. מנהלי בנק שמרוויחים 8.1 מיליון שקל בשנה לא יסכימו להרוויח מיליון פחות כדי לסייע ללקוחותיהם הקורסים כלכלית, מעצמה מתעוררת כמו רוסיה לא תסכים לוותר על שליטה ימית אם היא יכולה להפציץ את דרכה כדי לשמר אותה. מתחת למסכה המפחידה והנשימה שנשמעת כמונו אחרי עלייה במדרגות, דארת' ויידר הוא הדמות הכי אנושית ב"מלחמת הכוכבים". כמה פשוט, ככה יעיל.

זה לא פשוט להיות פשוט. דארת' ויידר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

שי חי

מפתיע למצוא את שי חי ברשימת הנבלים שאנחנו אוהבים לשנוא או שונאים לאהוב. כמעט מפתיע כמו לגלות שהשמש זורחת מדי בוקר. שי חי, כוכב העונה האחרונה של "האח הגדול", הצליח לקטב את המדינה ולעורר סביבו פולמוס כמו שלא עשו כוכבי ריאליטי דומים בשנים האחרונות. לכל אדם בישראל היתה דעה: או שאתה בעד מתמודד הריאליטי ש"הלך עם האמת" שלו עד הסוף ועלב בכל מי שנתקל בדרכו, או שאתה מתעב את המתמודד ששחט את תרבות הפוליטיקלי קורקט ולא עצר להניח פרח על קברה.

זוהי, בפשטות, נוסחת הקסם עבור הנבל הממוצע. יש אנשים רעים בעולם אבל אם אין לך דעה עליהם, יש מצב שהם לא באמת רעים. ככלות הכל, כל אחד מאיתנו עושה משהו רע אחד לפחות פעם אחת ביום. האם שי חי יככב ברשימה דומה גם בשנה הבאה? זה בהחלט אפשרי. גדולתו של נבל היא לבחור את הקורבן הנכון בזמן הנכון ואם יורשה לנו לכתוב זאת, זה בדיוק מה ששי חי עשה, טיפשים.

שי חי נכנס ל"האח הגדול"(צילום: צילום מסך, יואב דודקביץ')

מייק מיליגן, "פארגו" עונה 2

היינו צריכים פיצוי על דמות כה פלקטית ובנאלית כמו לורן מאלבו (בילי בוב תורנטון) מהעונה הראשונה של "פארגו", וכזה קיבלנו בדמותו המלבבת של מייק מיליגן (בוקים וודביין) בעונה העוקבת והמדהימה, סדרת השנה שלנו ב-2015. נבל מהנה בהרבה, שכמו כל הדמויות בעונה הזו נדמה עגול ושלם, שיש היסטוריה משמעותית מאחוריו. גבר שחור בעל לשון צחה, שמנסה להוכיח את עצמו ולהתקדם בתאגיד פשע לבן, שלא מהסס לכייף קצת עם בת המשפחה שאיתה הוא מצוי במלחמה, שמצטט את ה"ג'ברווקי" האיגיוני מתוך "אליס בארץ הפלאות" כאשר הוא יוצא לקרב, שמאמין בקארמה - אם חסת על מישהו והשארת אותו בחיים, הרוג מישהו אחר. שכיר חרב שמצליח להלך אימים בזמן שהוא גורם לנו לא רק להריע לו ולהיות בעדו, לפחות ככל שזה נוגע למלחמות המאפיה, אלא לרצות להיות חברים שלו.

אולי חלק מזה נובע מההכרה שהוא קצת תלוש מזמנו, לא באמת שייך לשנות השבעים, או במילותיו של וודביין עצמו על דמותו: "הוא אדם מחוץ לזמן. הוא מקדים את זמנו והוא גם, בדרך קצת מוזרה לדעתי, מישהו שנראה מפעם.. אני חושב שהוא ללא ספק נולד בזמן הלא נכון". וכשמישהו נראה תלוש, הסימפטיה כלפיו די אוטומטית. אפילו אם הוא רוצח אכזרי.

משה אופניק

כל מי שראה הן את "רחוב סומסום" האמריקאי והן את העיבוד הישראלי, יודע להגיד, באובייקטיביות ובלי שום שמץ פטריוטיות, כי הגרסה שלנו טובה יותר. קיפי מכפכף את ביג בירד, עוגי פלצת אוכל את קוקי מונסטר בלי גלוטן וחשוב מכל – עד כמה שקשה להתעלות על המקור, מוישה אופניק בכל זאת עדיף על אוסקר המדהים כשלעצמו.

בקולו של ז'יל בן-דוד הגדול, היה מוישה למשורר הגדול של המינזטרופיה ולאייקון סוציומטי שרק השתבח עם הזמן. אין ולא יהיה גבול לאהבה כלפיו, אף שהוא לעולם לא מחזיר אותה, אלא תמיד מגיב בזעף לכל גילוי חיבה או אפילו לכל ניסיון לפתח שיחה בענייני דיומא. נדרש היה מיונה לשכר אותו בלא פחות מאשר בקבוק יין שלם כדי לחלץ ממנו פעם וידוי שלמען האמת הוא אוהב את כל דרי הרחוב, ובעיקר את "הקיפוד החמוד".

כל עוד הוא פיכח, לעומת זאת, מוישה מתנהג כמנוול גדול, ותמיד מיטיב לגרום לחנה, קיפי וכל השאר להרגיש שהם לא מבינים מהחיים שלהם. ועדיין, הם מתים עליו וגם אנחנו, כי בזכותו למדנו כבר כילדים שלאהוב סתם כך זה נחמד, אבל הכי כיף זה לאהוב את מי שאנחנו אוהבים לשנוא.

במאים

רק דבר אחד אהוב יותר על ישראלים מאשר להתעצבן ממה שהם רואים, וזה להתעצבן ממה שהם לא רואים. אז אמנם, כפי שלימדו אותנו השנה הכישלונות הקופתיים של "רבין: היום האחרון" ו"ארץ פצועה", למשל, הישראלי הממוצע ולמען האמת גם האינטלקטואל האליטיסט המצוי לא טורח לראות סרטים פוליטיים מקומיים או בכלל. ובכל זאת, היה הקולנוע הכחול-לבן למעין כלי ניגוח שהקהל מיד שולף את הרעשן למשמע האזכור שלו, ומכאן הפך הבמאי המקומי לאחד הארכי-נבלים הגדולים של התרבות פה, שכולם אוהבים לשנוא.

לפעמים הוא לובש את צורתו של עמוס גיתאי ולפעמים את של אודי אלוני, אבל בדרך כלל מדובר באידיאה גנרית, של יוצר מדושן עונג, הניזון מכספי האיחוד האירופאי, ויוצר סרטים המכפישים את חיילי צה"ל, שהקהל הישראלי בטוח כי גם ביבשת הקלאסית איש לא טורח לצפות בהם, ובכל זאת הוא משום מה משוכנע כי הם גורמים לנו נזק עצום ברחבי העולם.

אם תלכו לפרלמנט מזדמן כלשהו באחד מבתי הקפה בארץ ותגישו להם רשימת מקצועות, אין ספק כי לכל אחד תהיה דעה על מלאכת בימוי הקולנוע, והיא תהיה אמוציונלית ושלילית. מצד אחד, קצת מוזר לגלות אכפתיות ואף כפייתיות כזו אצל מי שלא רכשו כרטיס לסרט ישראלי מאז "שתי אצבעות מצידון", אבל מצד אחר, זה רק מתבקש - אחרי הכל, ללכת לקולנוע עולה ארבעים שקל, לא כולל פופקורן וחנייה, אבל לשנוא זה בחינם.

גם אם לא צופים בסרטים, הם מטרה קלה. עמוס גיתאי(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

קניה ווסט

הגישה כלפי קניה ווסט מתחלקת בדרך כלל לשתיים: אלה שחושבים שהוא אישיות איומה, ואלה שחושבים שהוא אישיות איומה אבל יוצר גאון. הכתרתו כרשע היא אמנם הגמשה של המושג, אבל פעמים רבות מדי קשה לא לתהות אם הנרקיסיזם והאגומניה הפרועים שלו לא הופכים אותו לכזה, ואם אינו מנצל יותר מדי את הקרדיט שניתן לו כאמן גדול. שלל רגעים: העלייה לבמה בזמן שטיילור סוויפט זכתה, השורה "עשיתי את הכלבה הזו מפורסמת", העלייה הנוספת לבמה בזמן שבק זכה, הטענה שמחלת האיידס היא מעשה ידי אדם, ציוצים מגלומניים על בסיס קבוע, רצף כזה הגיע ממש לאחרונה ובמהלכו פיאר את הרעיונות שלו וקרא למארק צוקרברג להשקיע בו מיליארד דולר.

הגיוני מאוד שמדובר במגלומניה על פי הספר, אבל לא מן הנמנע שחלק ניכר מהשטיקים האלה שלו הם לא יותר מקידומי מכירות שנועדו להשאיר אותו בתודעה באמצעים מלאכותיים. ובמקרים האלה, כשהוא דורך על אחרים בדרך, הוא סתם חרא מרושע.

מגלומן. קניה ווסט(צילום: GettyImages)

קילגרייב

נבלי קומיקס הם בדרך כלל טיפוסים די בנאליים וצפויים, עובדה שמעיבה לא מעט על הז'אנר הפופולרי הזה. להוציא את לוקי שמופיע ברשימה הזו, תתקשו להיזכר ברשע שהותיר רושם יוצא דופן. הסיבה היא שהמניעים של כל האולטרונים, ההיידרות והת'אנוסים של העולם רוצים פחות או יותר את אותו הדבר: כוח לשם כוח, וזה די משעמם. אחת הסיבות העיקריות להצלחה הגדולה של "ג'סיקה ג'ונס" היא שהנבל שלה הרבה יותר אגואיסט מזה. קילגרייב לא מחפש לשבת על כסא מלכות או לייצר חורבן של האנושות, הוא פשוט רוצה שתעשו כדבריו. והוא מתכוון לזה במובן הכי מילולי שאפשר.

המראה החיצוני של קילגרייב הוא כשלעצמו חידוש בז'אנר. אדם רזה ורגיל למראה, בלי שרירים ובלי פטישים מאסגארד. הוא לא זקוק להם. הוא פשוט יכול לגרום לכם להכות את עצמכם בפטיש עד מוות, בזמן שהוא מנשנש סנדביץ' חלומי. השליטה האינטימית הזאת של קילגרייב בקורבנותיו, במחשבותיהם ובהתנהגותם, הופכת אותו לנבל שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים. המילה אונס (נפשי בעיקר) נאמרה לא אחת בהקשר שלו גם על ידי יוצרות הסדרה, ולא בכדי. נבלים שמחריבים ערים בהינף יד לפחות גורמים להכל להיגמר מהר. קילגרייב הורג אותנו באיטיות ובשיטתיות, וזה הרבה יותר מפחיד.

כותבי "הארץ"

יש מעט מאוד גילטי פלז'רס מענגים יותר מלקרוא את טוריהם של שלושת מבקרי "הארץ" כשמקריאים אותם בדמיון בקולו של אנטון איגו, מבקר המסעדות האכזר מ"רטטוי". דמיינו את שגיא כהן למשל יושב לו באחוזתו האקסטרווגנטית ליד שולחן הכתיבה העשוי עץ מהוגני עתיק. תמונה של יוליסס תלויה על הקיר, שנדלירים ויקטוריאניים המוארים באמצעות נרות וכוס יין אדום מובחר לידו. הוא יושב ליד מכונת העתיקה הקלאסית שלו ומתקתק במרץ: על המלצרית שהעניקה לו שירות שגרם לו להרגיש כמו נציגי גרמניה בועידת יאלטה, על הלובסטר השמנוני שהרגיש כמו קבלת אבחנה על סרטן, ועל החוצפה להשתמש בנוכחותו במונח טפיוקה.

המשחק הזה מענג לא פחות בביקורות הטלוויזיה של רוגל אלפר - אלו שבהם יציאה לפרסומות היא הוכחה לפשיזם המובנה בחברה, או כשחוסר הנכונות של מתלוננת על הטרדה מינית להגיש תלונה במשטרה מהווה למעשה אונס מטאפורי של נשמתו הרכה - או בכל דבר שבני ציפר כתב אי פעם בחייו. למעשה, כמעט מפתה להאמין ששלושתם מסתתרים יחד מאחורי זהות אחת. אדם לבן, מבוגר ופריבילג שחי כדי לשנוא / לדכא את העולם שסביבו, אבל איכשהו הצליח להפוך לקאלט הומוריסטי ומשעשע, כמעט קריקטוריסטי. והאמת? לאדם לבן, מבוגר ופריבילג אין דבר מדכא יותר מאשר לדעת את זה.

אויה, הלובסטר. שגיא כהן(צילום: ברני ארדוב)

לוקי

אלפרד היצ'קוק אמר פעם כי איכותו של סרט נמדדת ביחס לאיכות האיש הרע שבו. הבמאי טבע את האמירה הזו הרבה לפני שגיבורי-על השתלטו על הקולנוע, אבל בכל זאת אפשר להשליך אותה בעיקר על הז'אנר האופנתי, בו הסופר-הירוז השונים כבר נראים לעתים כחיקויים חיוורים זה של זה, ולכן את האופי, הצבע והישועה מספקים לא פעם הארכי-נבלים, ואין לנו מנוס אלא לעודד דווקא אותם בסתר.

השינוי במאזן הכוחות בולט בעיקר במקרה של האחים מן המיתולוגיה הנורדית: לכאורה, אנחנו אמורים דווקא לצדד בתור שוחר הטוב, אבל מה לנו ולבוק הזה ולפטיש הענק שלו? קל הרבה יותר להתחבר לאחיו המרושע, לוקי, שבגילומו של טום הידלסטון ניצב כאחת הדמויות הכי רהוטות, אלגנטיות, מעניינות ועמוקות בתולדות סרטי גיבורי-העל.

אז נכון, הוא רוצה לכבוש את העולם ולשעבד את כולנו, אבל כשכל זה נאמר באנגלית שייקספירית ובמבטא מושלם, פתאום זה לא נשמע רעיון רע כל כך. מה אכפת לנו לנסות? אם לוקי מציע, הוא יודע על מה הוא מדבר, והכי חשוב - אולי בזכותו יבטלו את חופשת בתי הספר בפורים.

הג'וקר

ככל שאנחנו מתרחקים מההופעה ההיא של הית' לדג'ר, ברור יותר ויותר שראינו נבל יוצא דופן. "האביר האפל" היה מפורצי הדרך של הז'אנר, ובעקבותיו הגיעו אינספור סרטי גיבורים שהביאו עימם נבלים חדשים. אף אחד מהם לא היה דומיננטי, מצמרר, מפחיד וזכיר כמו האנרכיסט המופרע של לדג'ר. בכלל, כשמסתכלים על הג'וקר מבינים שהתפיסה שלנו לגבי נבלים מעט מעוותת. אנחנו מצפים שהם יהיו שריריים ויורקי אש, שיזמנו כוחות אופל מהעולם התחתון, אבל זאת הקלישאה.

הג'וקר חרוט במוחנו דווקא בגלל שהוא מבין את נפש הגיבור. האידיאלים שלפיהם עובדים גיבורים ונבלים רק נראים קוטביים, למעשה כל אחד מהם מוכן לעשות הכל כדי להשיג את מטרותיו. ההבדל הקטן הוא שגיבור פועל מתוקף קוד מוסרי שמונע ממנו לקחת חיים, והנבל לא מתחשב בכך. כל צקצוקי הלשון והחיסולים באמצעות עיפרון של הג'וקר הפכו אותו לאייקון, אבל ההבנה העמוקה שכאוס הוא המקום שבו הגיבורים והנבלים שווים, זאת הסיבה שהוא כל כך מוצלח.

מבין לנפש הגיבור. הג'וקר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully