נושאים חמים

מצעד סדרות השנה 2015 של וואלה! תרבות: עשר הגדולות

לאורך 12 החודשים האחרונים התרגשנו, התמכרנו, התאהבנו והתמוגגנו ממגוון של סדרות ותיקות וחדשות. פרויקט סיכום השנה שלנו סוקר את 50 הסדרות שאהבנו במיוחד, וכעת הגיע הזמן לחשוף את הטופ 10

(בוידאו: הטריילר לעונה 2 של "פארגו")


מצעד סדרות השנה של וואלה! תרבות מגיע רשמית לסיומו. את ההסבר על תהליך הבחירה תוכלו למצוא על ידי הקלקה כאן. לפני שנחשוף את עשרת הגדולים, נבהיר שתי נקודות קטנות. הבחירה שלפניכם משקפת תמהיל של הסדרות הטובות, החשובות והאהובות עלינו ביותר ששודרו השנה בטלוויזיה. ובכדי למנוע בלבול, נזכיר שהבחירה מורכבת מסדרות ששודרו השנה בישראל. הסדרות שלא עשו עלייה בשנה האחרונה והותירו עלינו חותם כבר נסקרו בכתבה מוקדמת.

מקומות 11-20: "האישה הטובה", "משחקי הכס" ועוד

מקומות 21-30: "בית הקלפים", "הומלנד" ועוד

מקומות 31-40: "מר רובוט", "הנותרים" ועוד

מקומות 41-50: "אימפריה", "הכי גרועים שיש" ועוד

הסדרות הכי טובות של השנה שלא שודרו בישראל

מפחי הנפש הגדולים של 2015 בטלוויזיה


10. הנעדר

אחרי שהמתחרה הגדולה ITV הפריחה מחדש את רוחה של דרמת המתח עם "ברודצ'רץ'" (שחזרה השנה לעונה שנייה מביכה), הגיעה התשובה של BBC בדמות תעלומה מצמררת ומותחת על היעלמותו של ילד בחופשה משפחתית. הסדרה מעט משלה בתחילתה. פרק הפתיחה שוחה בקלישאות, והן נובעות בעיקר מכך ש"הנעדר" יוצאת מגדרה כדי להמחיש לנו את הניגודיות בין האידיליה שהיתה לפני שהכל השתבש, החיים הנורמליים שבשוליים והאסון שניפץ הכל. מדובר בסצנות שראינו מיליון כמותן, ולפעמים זה היה בפרסומות ובקטלוגים. המשפחה המאושרת בחופשה - אמא, אבא ובן, בתחילה ברכב כשכולם צוחקים על האוזניים הגדולות של אבא, מאוחר יותר כאשר שלושתם משתובבים על הדשא. אתם יודעים, חופשה משפחתית מושלמת. גם בהמשך הדרך מרימות הקלישאות מעת לעת את ראשן, אבל ככל שמתקדמים נדמה שהן הופכות להערת שוליים.

"הנעדר" רוקחת תעלומה מסקרנת וחושפת אותה מצוין בהדרגה מחושבת, תור שמירה על לא מעט כדורים באוויר, טוויסטים מצוינים וסצנות סוחפות. היא עושה זאת באמצעות כלי עלילתי שהפך בנאלי ומתיש בשנים האחרונות - קופצת בין העבר להווה, ההיעלמות ב-2006 והרמזים החדשים ב-2014 - אבל השימוש שלה הוא כזה שכדאי ליוצרים אחרים ללמוד ממנו. לא זאת בלבד שהוא מחדד את הסיפור פעם אחר פעם, סצנה אחר סצנה, אלא מנצל את השינויים בדמויות בין אז להיום ובתווך כדי לבחון יפה יגון, אובססיה ואת ההתבוססות הבלתי נסבלת בחוסר אונים. "הנעדר" עושה זאת לבסוף גם עם הרבה עדינות מזככת ולא מלאכותית, ועם סצנה חותמת פשוט אדירה.

(עידו ישעיהו)

הנעדר (יח"צ)
"הנעדר" (צילום: יח"צ)

9. הג'ינקס

יוצרים באשר הם תמיד שואפים לשנות את המציאות - בין אם מדובר בקולנוע או בטלוויזיה. מעט מאוד מהם הצליחו לעשות זאת באמת, ועוד פחות מהם עשו זאת בדרך מרשימה כמו אנדרו ג'ארקי. ייחודה של "הג'ינקס" מסדרות דוקו איכותיות אחרות הוא כמובן העובדה שהושיבה אותנו פנים אל פנים עם הרוצח. רוברט דרסט - הבן הספק תמהוני-ספק מבריק למשפחת אילי נדל"ן במנהטן - התחמק במשך שלושה עשורים משורה של מקרי רצח מזעזעים שהתרחשו בקרבתו. החשוב שבהם הוא היעלמותה של אשתו, קת'י, שנעלמה לבלי שוב ב-1982.

העולם יזכור את "הג'ינקס" בעיקר בגלל הטוויסט המציאותי והמדהים של הפרק האחרון, זה שבו דרסט מפליל את עצמו מבלי לדעת ומודה בינו לבין עצמו כי אכן ביצע את כל מעשי הרצח בהם נחשד. העובדה שהרגע הזה הפך לחזות הכל מעיבה לא מעט על האיכות הנפלאה של הסדרה, על בניית הסיפור המדודה, השחזורים הנפלאים והירידה לפרטי פרטיהם. לכל אורכה הולכת "הג'ינקס" על גבול דק ושומרת את הצופה בקונפליקט: האם הזקן המוזר והחביב הזה הוא אכן רוצח מתועב או ביש מזל נוראי? כשהראיונות של ג'ארקי מספקים רגעים שוברי לב בזה אחר זה (האחיינית שלא הכירה את קת'י דרסט אך זהה לה כמעט לחלוטין במראה החיצוני, שמעידה כי המשפחה מעולם לא מצאה זמן להתאבל על קת'י ולהשתחרר, הבלש הטקסני שנשבר מול המצלמות ומודה שנכשל להביא פתרון לפרשה).

"הג'ינקס" הצליחה להשפיע על המציאות באופן כמעט חסר תקדים, תוך כדי שהיא עושה זאת בכלים אמנותיים ושומרת על איכות גבוהה מתחילתה ועד סופה. המסע המסעיר הזה שהיא מעבירה את הצופה (בעיקר כזה שלא מכיר את סיומה) לא דומה לשום דבר שראינו בטלוויזיה השנה.

(אילן קפרוב)

הג'ינקס, רוברט דרסט (יח"צ)
"הג'ינקס" (צילום: יח"צ)

8. סמוך על סול

כל ספין אוף לכל יצירה גדולה נדונה לחרב פיפיות מעצם היותה. העוקץ הוא השוואה תמידית אל המקור ותחושה שכל התכלית כאן היא לסחוט עוד כמה דולרים. החדשות הטובות שמגיעות מ"סמוך על סול" הן שהיא מצוינת מספיק כדי שתעמוד בפני עצמה לחלוטין גם עבור מי שלא צפה מעודו בסדרה האם. ישנם כמה וכמה קווי דמיון בין "סמוך על סול" לבין "שובר שורות". ראשית, שתי הסדרות מתארות את המטמורפוזה של הדמות הראשית בהן. ג'ימי מקגיל הפך מבחור טוב לנוכל - מסע דומה בסך הכל לזה שיעבור לימים וולטר ווייט. שנית, כמו ב"שובר שורות" גם ב"סול" ישנה תחושה של קץ ממשמש, חיץ בלתי נראה שבו יעצרו הדברים. אצל וולטר ווייט זה קרה בגלל סרטן סופני, אצל "סול" מפני שמדובר בסדרה מקדימה שמתישהו תגיע כרונולוגית אל פתחה של "שובר שורות", ובה אנחנו כבר מכירים את סול ואת מה שהוא.

המבט הנוגה לאחור הוא נקודת מוצא פקחית שהותוותה כבר בדקות הראשונות של "סמוך על סול", שבהן ראינו את סול גודמן/ג'ימי מקגיל המבוגר בחייו החדשים, אחרי מאורעות "שובר שורות", מנהל משמרת תחת השם ג'ין בסניף 'סינבון' אי שם בנברסקה. איך השתנו כך חייו של סול? לאן נעלם אחיו מחייו? לאן נעלמה קים חברתו הטובה? למה הם (כנראה) כבר לא בקשר קרוב בתקופת "שובר שורות"? גם התהיות וגם הידיעות העתידיות יוצרות שכבה רוחשת מתחת לפני השטח של "סול", ופרק אחר פרק הופכות את האתנחתא הקומית הנכלולית של "שובר שורות" לדמות טרגית אפילו ברגעים היותר משעשעים של הספין אוף.

לא בטוח ש"סול" תירשם כך בדברי הימים, כנראה היא לנצח תחסה בצלה של "שובר שורות" שללא ספק ניחנה ברגעים מסעירים יותר ממנה, אבל בדרכה "סול" עושה משהו שונה נהדר. העובדה שהיא נולדה כמהלך כלכלי גרידא הופכת את ההישג של יוצריה, וינס גיליגן ופיטר גולד, לנפלא במיוחד, ומוכיחה שגם מציניות עסקית יכולה לצמוח יצירה מרגשת.

(עידו ישעיהו)

סמוך על סול (יח"צ , באדיבות סלקום טיוי)
"סמוך על סול" (צילום: יח"צ)

7. המתים המהלכים

אחרי עונה אחת בינונית, "המתים המהלכים" חזרה עם עונה שישית מצוינת. בדיוק כפי שקרה בחציה השני של העונה הרביעית, גם החלק הראשון של העונה השישית מתרחש בפרק זמן קצר מאוד אשר מתואר מנקודות מבט שונות. כל דמות זוכה לנקודת מבט עצמאית על אותם אירועים. על פניו, נראה שעשייה טלוויזיונית איטית שכזו עלולה לתסכל את הצופים אולם גדולתה של "המתים המהלכים" היא שכל פרק, איטי ככל שיהיה, הוא פשוט יצירת מופת קטנה בפני עצמה.

כל זה לא בא לומר שאי אפשר למצוא פגמים בפרקים השונים ולהתעצבן על משיכת הזמן, אבל מבט עילי על החלק הראשון של העונה השישית מבהיר כמה מוקפד הפאזל המורכב שיצרו יוצרי הסדרה. הרי אין סיבה למהר. זה לא שיש משהו שמחכה לאנשים בעולם הפוסט-אפוקליפטי, הכל מת. ואם הכל מת וכולם ימותו בסוף והאויב האמיתי הוא לא הזומבים אלא בני האדם שעדיין חיים, מה הטעם למהר לסיים את הארוחה, עדיף כבר להתענג על כל נגיסה ועל כל נשיכה ולהבין כיצד הגוף הגיע למצב בו הוא נאבק בעצמו ומפסיד.

(אביעד קדרון)

המתים המהלכים עונה 6 (יח"צ)
"המתים המהלכים" (צילום: יח"צ)

6. האמריקנים

מדובר קרוב לוודאי בסדרה הכי אנדרייטד כיום בטלוויזיה. כן, היא זוכה לאהבת הביקורת, אפילו קיבלה השנה את פרס המבקרים לסדרת הדרמה הטובה ביותר, אבל בכל זאת משייטת מתחת לרדאר, הרחק מהקטגוריות המרכזיות של טקסי הפרסים. העובדה שמת'יו ריס, המגלם את פיליפ ג'נינגס, אפילו לא היה מועמד לאמי היא תעודת עניות נוספת למוסד הזה.

דרמת המרגלים הרוסים החבויים בארה"ב סיפקה השנה עונה שלישית מדהימה, שהמשיכה את מגמת ה"כל עונה טובה מקודמתה". הכל הפך כל כך אישי. כלומר, הוא תמיד היה כזה, אבל כאשר הקג"ב מנסה לאלץ הורים לצרף את בתם הנערה אל התוכנית, כאשר אישה מגלה שבעלה אינה מי שחשבה שהוא או כשנערה מגלה שהוריה אינם מי שחשבה שהם - אין אישי מזה. יותר מאי פעם צללנו אל העולם הפסיכולוגי של מרגלים המתחזים לאנשים נורמטיביים, בשעה עוד ועוד אמיתות נחשפו וסודות צפו אל פני השטח. חלקם בעבע כבר מאז העונה הראשונה, והפיצוץ שלהם היה רגשי לא פחות מאשר היה חיצוני. כאילו כדי להבהיר מה המחיר שייגבה מפייג' בת העשרה אם תיחשף לעולם המעוות שבו הם חיים, ראינו זוועות מפורטות שלא נחשפנו אליהן קודם לכן. הסוכנת המתה שגופתה נשברה כדי שתתאים למזוודה, הצתת אדם למוות, הקשישה שאליזבת' הכריחה להתאבד - כל אלה היו מרעישים אבל החווירו לעומת הרגעים הרגשיים של העונה, שבכללותה סיפקה כמה וכמה מהסצנות הטובות השנה בטלוויזיה (לשם כך ראו את הלינק מימין).

(עידו ישעיהו)

האמריקנים (סדרה) (יח"צ)
"האמריקנים" (צילום: יח"צ)

5. UnREAL

קשה לקרוא לסדרה שמתכתבת ביחסי שנאה-אהבה עם הנושא שלה חתרנית, אבל "UnREAL" היא לכל הפחות תחילת הסוף של עידן הבולשיט. זה לא שז'אנר הריאליטי עומד לעזוב אותנו בעתיד הנראה לעין, אבל הבקיעים הראשונים בחומת הרגשות והאינטריגות המזויפים האלה כבר נוצרו, ולא על ידי מבקרים ממורמרים אלא על ידי תוכנית מבית היוצר של רשת שריאליטי הוא הלחם והחמאה שלה. "UnREAL" לקחה אותנו אל הצד השני של המצלמה בעולם תוכניות המציאות, זה שקובע מי, מה ובעיקר מתי נראה את כל "האמת" שמציע לנו הז'אנר המרוח והמהונדס הזה. הקורבנות האמיתיים הם האנשים שחיים את העולם הציני והמניפולטיבי הזה פעם אחר פעם, עונה אחרי עונה. מצד אחד אומרים לעצמם שהם שווים יותר, אבל מנגד לא מסוגלים להביא את עצמם להיגמל מתחושת הכוח המדומה שהעמדה הזו מעניקה להם.

שרה גרטרוד שפירו ומרטי נוקסון הצליחו להביא את הראייה המרעננת והביקורתית הזאת אל הסדרה, תוך שהן שוזרות לאורכה את אותם סיפורי אהבה מהונדסים, צביעות וטייפקאסטים שמאפיינים את הז'אנר. "UnREAL" היא סוג של סמל התקופה: מודעת להכל ומנסה לטמון את הראש בחול, נוטה למלודרמטיות יתר אבל שונאת את עצמה על כך, מספרת לעצמה שאין דבר כזה אהבת אמת ומחפשת אותה בנרות. יחסי האהבה-שנאה האלה עזרו לסדרה לצלוח גם את החלק האחרון שלה, שנטה הרבה יותר לכיוון הסבוני והמלודרמטי מדי של רשת לייפטיים.

מעל הכל "UnREAL" היא ההוכחה לכך שסדרה של נשים, בכיכובן של נשים ובעולם שבו נשים הן בעלות הכוח והיכולת לשלוט לחלוטין בגורלם של הגברים בחייהן, יכולה לעבוד מצוין ולייצר אהדה בקרב המבקרים ונתוני צפייה מרשימים. זה כשלעצמו מספיק כדי להצדיק את מיקומה הגבוה.

(אילן קפרוב)

UnReal (יח"צ)
"UnREAL" (צילום: יח"צ)

4. מד מן

סופה של "מד מן" התכתב עם תחילתה. עברן של הדמויות קיבל הד בדברים שקרו בעונה האחרונה, לפעמים תוך הדגשת כברת הדרך ולפעמים בהבהרה המוכרת שכלום לא השתנה. אבל היה גם מבט אל העתיד - הניסיון של דון לנסח תחזית מקצועית עבור הרוכשים החדשים הפך לסוגיה קיומית מעמיקה בהרבה שהקרינה גם על דרכן של הדמויות בסדרה ועל האופן שבו הן רואות את הצפוי להן. העובדה שהסדרה הניחה לדמויות לחזות את עתידן מרמזת שזה אכן יהיה גורלן, והיה בכך משהו מקסים.

אבל מה ש"מד מן" הבהירה גם הפעם זה שיותר מאשר היא סדרה על פרסומאים יפים, מצליחים, חובבי נוסטלגיה ורקובים בשנות השישים (ותחילת השבעים), היא סדרה על אנשים, על אנושיות. החיבוק בין דון לבין האיש הזר בקבוצת התמיכה בפרק האחרון הבהיר זאת חד מאי פעם. האדם הסתמי הזה, לא יפה, לא מוכשר במיוחד, בורג במערכת, אחד מאלף, הדהד את תחושותיו של דון כפי שאף אחד לא עשה לפני כן. ואנשים אמיתיים בדרך כלל חוזרים על אותן תבניות בזמן שהם רוצים להיות טובים יותר. הזמנים משתנים אבל בני אדם לא.

יחד עם זאת, בואו נשים את הדברים על השולחן: "מד מן" היתה צריכה להסתיים לפני שנתיים. את שלוש העונות האחרונות שלה ניתן היה לדחוס בקלות לשתיים ולוותר על כמה לופים שבמסגרתם דון דרייפר חוזר בפעם הרביעית על אותה תבנית. ואף על פי כן, הטרוניות האלה באות כששופטים את "מד מן" ביחס לעצמה, כי בהשוואה ליתר הדברים בטלוויזיה היא בוהקת גם בשלבים האחרונים של חייה, אפילו למרות פינאלה מקרטעת. גם בעונה פחות טובה שלה כמו האחרונה "מד מן" עודנה יצירה יפהפיה, מרובדת ומוקפדת, המשופעת ברגעים טלוויזיוניים יפהפיים, מרגשים ובלתי נשכחים. שובה של רייצ'ל מנקן, החיבוק בין דון לבין האיש הזר, פגי על גלגיליות בזמן שרוג'ר מנגן בפסנתר, פגי נכנסת למקאן אריקסון כמו האישה הכי קולית בעולם, הפרסומת המפתיעה לקוקה קולה ועוד ועוד. הספק שסדרות אחרות יכולות רק להתקנא בו.

(עידו ישעיהו)

מד מן עונה 7 פרק 12 (יח"צ , AMC)
"מד מן" (צילום: יח"צ)

3. ברוד סיטי

אפשר במידת מה להבין את הרתיעה של "HOT Comedy Central". "ברוד סיטי" היא סדרה מאוד אמריקאית, מאוד ניו יורקית. לפעמים יש בה במופגן בדיחות שלא בטוח אם מישהו מחוץ למתחמי מדינתן או אפילו עירן יבין, וגם בארה"ב היא רחוקה מלהיות פצצת רייטינג. בכל זאת מדובר בתופעת תרבות, ובעיקר בפנינה מצחיקה, מתוקה, פרועה, רבת המצאות וכיפית להפליא, המתיירת עם בנותיה בקלילות ובחן על הקו שבין מצב קיומי לא מדהים לבין הפקת המיטב ממנו.

בהתחשב בחבל המשוחרר במיוחד של הסדרה, מהסוג שללא ספק מוצא קהל אוהד בקרב סטלנים, מפתיע להיווכח עד כמה "ברוד סיטי" סגורה על עצמה. אבי גלייזר ואילנה ג'קובסון מרשות לעצמן להשתולל אבל יודעות בדיוק מה הן עושות, וזה מה שהופך את הסדרה לטובה כל כך. לא בטוח אם "ברוד סיטי" תיזכר כסדרה פורצת דרך או תהיה כזו שסוללת את הדרך לאחרות, אבל לפי שעה היא מציגה באופן יצירתי, אותנטי-למראה ומשובב-לנפש את עולמן של צעירות ניו יורקיות מעודכנות כשהן עושות את דרכן אל הבגרות. מדהים עד כמה המעט הזה הוא ממש הרבה. ומדהים שעד כמה שהעונה הראשונה היתה נפלאה (מקום ראשון במצעד הסדרות שלנו ב-2014), השנייה היתה אפילו טובה ממנה.

(עידו ישעיהו)

ברוד סיטי (יח"צ)
"ברוד סיטי" (צילום: יח"צ)

2. Veep

קשה לומר על עונה מסוימת של "Veep", הקומדיה הפוליטית בכיכובה של ג'וליה לואי-דרייפוס ב-HBO, שהיא הטובה ביותר. בעקביות מעוררת הערצה היא שומרת על אותה רמה מופלאה של שנינות, צחוקים היסטריים, ביצים ענקיות וגאונות באופן כללי. מדובר ללא ספק בסדרה הכי מצחיקה בטלוויזיה. למעשה האתר "Den of Geek" בדק ומצא ש-"Veep" היא הסדרה עם הכי הרבה בדיחות בטלוויזיה פר דקה - יש בה בממוצע בדיחה כל 12 שניות. רובן המכריע, כדאי לציין, הורס מצחוק.

אם בכל זאת מוכרחים לבחור עונה אחת, ייתכן מאוד שהרביעית ששודרה השנה היא הטוענת הראויה ביותר לכתר. היא הפגינה שלמות עלילתית מתחילתה ועד סופה - עם הסיפור על השימוש בנתונים אסורים של ילדים מתים, פיטורין כדי לכסות תחת, טיוח אימתני, ניסיון לקבור חוק שהנשיאה עצמה יזמה והגיעה לשיא בדמות סדרת השימועים לכל אנשי השלטון, כלומר כוכבי הסדרה.

זה קרה בפרק התשיעי בעונה, "עדות", שהגיע רגע לפני סופה והיה סטייה מהמתכונת הקבועה. הפרק הציג שימועי קונגרס וראיונות מול מצלמת עורכי דין שנועדו לחשוף מעשים לא חוקיים שאולי נעשו תחת שלטונה של סלינה מאיירס, וכאלה היו בשפע. זו היתה הזדמנות פז להעלות את כל אותן פרשיות מפוקפקות שנחשפנו אליהן מאז תחילת העונה ואפילו מאז תחילת הסדרה ולאפשר לדמויות ול-"Veep" עצמה לערוך מעין סיכום ותצוגת תכלית. זה לא בהכרח היה הפרק הטוב ביותר בסדרה, כי כאמור היא שומרת על עקביות מדהימה, אבל הוא בהחלט היה כזה שחשף את כל מעלותיה. ומהי הדוגמה הטובה ביותר לכך אם לא ההיטפלות המיותרת של החוקרים לכל כינויי החיבה של ג'ונה, הדמות השנואה ביותר ביקום טלוויזיוני כלשהו.

כמו כן, בן קאפרטי, ראש סגל הבית הלבן החבוט והציני עד אין קץ (בגילומו של קווין דאן), הוא אחת הדמויות הטובות ביותר בטלוויזיה.

(עידו ישעיהו)

Veep (יח"צ)
"Veep" (צילום: יח"צ)

1. פארגו

בין אם אהבתם את העונה הראשונה של "פארגו" ובין אם אתם שייכים לאחוזים הבודדים שלא, ההישג שלה בעונה השנייה מעורר התפעלות. היא לקחה את מה שעבד ונסקה איתו לשחקים, ובין מרחץ דמים אחד למשנהו הזריקה המון חסד שהיה חסר לה. העונה התרחשה בשנה האחרונה של שנות השבעים וייצגה את העשור ההוא נאמנה. לא רק באלימות המואדרת, רבת ההוד ועותקת הנשימה, נספחת לאסתטיקה הגדולה של "פארגו" כולה, אלא גם בהיבטים הטכניים יותר. המסכים המפוצלים, החלליות שקורצות לשוברי הקופות הגדולים של הסבנטיז, ובעיקר-בעיקר המוזיקה. זה היה זמן של אנשים רציניים, כבדי ראש, הלומי קרב אחרי מלחמת וייטנאם. טיפוסים חזקים ושקטים. כזה הוא הלך הרוח בעונה השנייה, המהורהרת והנוגה של "פארגו", שהדמויות בה נאבקות בחולי, דוחפות סלעים במעלה הרים, מחכות למישהו שיושיע אותן ויפיח מעט תקווה. מדובר באווירה כל כך שונה מהפארסה האבסורדית ש"פארגו" שרתה בה לפני כן.

מתחת לפני השטח בעונה הזו, מתחת לאלימות המהממת (תרתי משמע) רוחש רובד לירי יפהפה. רגעים שקטים ונטולי ציניות שהאלימות מנסה לקצור, אבל בכל זאת נותרים זקופים, מקנים תחושה מתמדת שישנו מחיר לכל האכזריות הזו, ובעיקר משקל נגד. רגעים מרגשים באמת שנעדרו לחלוטין עד כה, אנשים שאיכפת לנו מגורלם גם אם הם בצד הלא נכון. יש איזון בעונה הזו בין השחור והעבש לבין הבשל והצהוב. משפחות מתפצלות שאיבדו את דרכן אחרי דורות של יריבוּת אחים רצחנית, וכנגדן משפחות שבניה ובנותיה רק שומרים אחד על השני ומנסים לחזור זה אל זה, מגובים בחברים ובקהילה מסוככת. כל אותם דברים שמפקד המשטרה ביל אוזוולט (בוב אודנקירק) יתגעגע אליהם 27 שנים אחרי כן, בעונה הראשונה. הסיומת השלמה - לא נספיילר לטובת מי שעדיין לא צפה - חותמת ביופי עונה שתיזכר כיצירת מופת מסעירה.

(עידו ישעיהו)

פארגו עונה 2 (יח"צ)
(צילום: יח"צ)

הדירוג המלא

1. פארגו
2. Veep
3. ברוד סיטי
4. מד מן
5. UnREAL
6. האמריקנים
7. המתים המהלכים
8. סמוך על סול
9. הג'ינקס
10. הנעדר
11. המדריך לרוצח
12. סקנדל
13. סאות' פארק
14. עמק הסיליקון
15. האישה הטובה
16. ריק ומורטי
17. בתוך איימי שומר
18. משחקי הכס
19. יומני הערפד
20. טרנספרנט
21. The Knick
22. שנות השישים / שנות השבעים
23. קטסטרופה
24. נקמה
25. האנטומיה של גריי
26. בית הקלפים
27. לואי
28. קומיוניטי
29. הומלנד
30. מפרשים שחורים
31. וולף הול
32. דרוש גיבור
33. מחלקת גנים ונוף
34. שחור-כזה
35. שקרניות קטנות
36. עמק האושר
37. מר רובוט
38. המרגלים של וושינגטון
39. זרה
40. אחוזת דאונטון
41. מקום בלב
42. הסוכנת קרטר
43. הנותרים
44. באנשי
45. צדק פרטי
46. אימפריה
47. הכי גרועים שיש
48. בחורה חדשה
49. מינדי
50. סוכני ש.י.ל.ד