פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ממלכת החיות: "זוטרופוליס" הוא צמר גפן מתוק וקליל

      סרט האנימציה החדש של דיסני רחוק אמנם מלהיות יצירת מופת, רמת ההומור שלו אפילו מאכזבת לעיתים, אך גם בהתחשב בכך ובמוסר ההשכל האגרסיבי, מדובר בסרט מהנה ומרהיב עין עם מסרים שמרענן לשמוע בתקופה האלימה שבה אנו חיים

      ממלכת החיות: "זוטרופוליס" הוא צמר גפן מתוק וקליל

      חוקרי תרבות שיחזרו ברבות הימים לתקופה הסוערת שבה אנו נמצאים כעת, ימצאו את עצמם בוודאי מבולבלים מסתירה מובנית בין שתי תופעות מנוגדות. מצד אחד יעמדו השיח האלים והמתלהם והקיצוניות המתגברת - משנאת הזרים באירופה, דרך הפרנויה השוטפת כל חלקה בישראל ועד ההוריקן המשתולל של דונלד טראמפ. מנגד יעמוד סרט הקולנוע המצליח ביותר של התקופה (הכנסות של 500 מיליון דולר בשבועיים), סיפור מלא טוב על שבירת סטיגמות ודעות קדומות, על העצמה נשית ואישית, על קבלת האחר והשונה. האם "זוטרופוליס" ישמש כהוכחה שגם בזמנים של טירוף מערכות כולל, ידעה האנושות לעצור רגע לפני הנפילה לתהום, או שמא - כמו בהרבה יותר מדי מקרים של אנשים "המחזיקים באמת" בימים אלה - הוא ישמש רק כבידור שמעוור את כולנו בזמן שהרכבת יורדת מהפסים? נותר רק לקוות שעדיין נהיה כאן כדי לגלות את התשובה.

      מאז רכישתה של פיקסאר נדמה היה שדיסני לקחה כמה צעדים לאחור בכל הנוגע לנוכחות בז'אנר האנימציה, זה שבזכותו נבנתה האימפריה הזו מלכתחילה. בהמשך הגיעו גם הרכישות של מארוול ושל Lucasfilm, שהפכו את האולפן עם סמל אוזני העכבר לגדול והמשפיע ביותר בתעשיית הקולנוע כיום. ובכל זאת דיסני היתה ונותרה מקום של חולמים ואנשי חזון, כאלו שדמיונם לוקח אותם אל מחוזות שרק קסמה של האנימציה מתאים להם. וכך טפטפו בשנים האחרונות "ראלף ההורס", "שישה גיבורים" וגם סרט קטן ונשכח בשם "לשבור את הקרח" אל המסכים. כל אחד מהם בתורו הוכיח שלדיסני עדיין יש את זה גם ללא חותמת האיכות של פיקסאר. למעשה, כשבמאי המשנה והתסריטאי של "זוטרופוליס", ג'ארד בוש, הציג לראשונה את הרעיון לסרט לג'ון לאסיטר - הגורו הגדול של פיקסאר - הוא מספר שהאחרון "הניף אותי באוויר כאילו היה סימבה הקטן".

      זוטרופוליס (יח"צ)
      שום דבר לא עומד בפני הרצון. ג'ודי הופס, הגיבורה של "זוטרופוליס" (צילום: יח"צ)

      "זוטרופוליס" מגולל את סיפורה של ג'ודי הופס (ג'ניפר גודווין), ארנבת נחושה וטובת לב שמגיעה לעיר הגדולה זוטרופוליס כדי להפוך לארנבת הראשונה בתולדות המשטרה המקומית. כאשר היא מקבלת על עצמה את האתגר לפתור את חידת היעלמותם המסתורית של 14 מתושבי העיר, מצטלבות דרכיה עם שועל נכלולי וחד לשון בשם ניק ויילד (ג'ייסון בייטמן). יחד מנסים השניים לגשר על התהום הפעורה ביניהם בכל הקשור לתפיסת העולם, ולאחד כוחות כדי להגיע לפתרון הסבוך של החידה.

      המאפיין הבולט ביותר של "זוטרופוליס" הוא תרגום חזונו של בוש למסך הגדול. הרעיון המקורי של בוש היה ליצור לראשונה מקום שבו בעלי חיים מתנהגים כמו בני אדם בעיר שעוצבה במיוחד עבורם. זאת בניגוד למקרים אחרים בעבר שבהם התמקדו סרטי אנימציה בחיות שנמצאות באזורי המחייה הטבעיים שלהן, או כאשר הן מגיעות לערים שבהם מתגוררים בני האדם. התוצאה של החזון הזה מרהיבה ומדויקת כל כך, עד שתידרש יותר מצפייה אחת כדי לקלוט עד כמה זוטרופוליס היא מקום מדהים. בעוד העיר מזכירה במאפייניה מטרופולינים גדולים כמו לוס אנג'לס וניו יורק, היא מעוצבת כך שתותאם לתושביה - קטנים וגדולים, שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים. זה אמנם נשמע טריוויאלי, אבל עד שלא ראיתם איך מוכרים מיץ לג'ירפה או איך אוגרים יורדים מרכבת עמוסה, לא הבנתם כמה הרעיון הזה מחוכם. הרציונל שעל פיו "זוטרופוליס" היא מקום שוויוני לכל מיני וסוגי בעלי החיים הוא גם הטריגר לכמה מהרגעים המצחיקים ביותר בסרט, כאלו שיכולים לקרות, למשל, רק במקום שבו עצלנים עובדים במשרד הרישוי. אה רגע, בעצם… טוב, לא חשוב.

      כמו שסרטים גדולים יודעים לעשות, גם "זוטרופוליס" פועל בשני מישורים. ההישג הוויזואלי המרשים של הסרט, הדמויות הנהדרות והרפרנסים התכופים מאוד לתרבות הפופ (בין היתר, "הסנדק", "שובר שורות", "לשבור את הקרח") משתלבים יחד לכדי חווית צפייה קולחת ומהנה מאוד. אולם אלו המסרים שהסרט מנסה להעביר שהופכים אותו ליותר מעוד סרט אנימציה כייפי. בראש ובראשונה מדובר על קבלת השונה. "זוטרופוליס" הוא סוג של סמל לעידן שבו, לפחות ברמה הרטורית, סטיגמות על גזרות, מגדרים ונטיות מיניות הולכות ונשברות. המסר החשוב שלו על דעות קדומות והשפיטה של בני אדם לפיהן, מהדהד לאור הניסיון של רבים כל כך בעולם האמיתי להשתמש באותן הדעות בדיוק כדי להטות מגזרים אלה כנגד אלה. בנוסף, בעיקר באמצעות הגיבורה הנהדרת שלו אבל לא רק, "זוטרופוליס" מריע לאמונה העצמית שמאפשרת לנשים להתעלות מעל הסדר הישן, ולהגשים את חלומותיהן ושאיפותיהן עד לרמה הגבוהה ביותר. בתעשייה שבה שחקנית מוגדרת 'זקנה' מכדי שתוכל לגלם תפקיד בגיל 28, קשה להמעיט בערכו של המסר הזה. לסיום, באמצעות גאזל, הצביה כוכבת הפופ ששרה את שיר הנושא המדבק של הסרט, שובר "זוטרופוליס" את המבנה הצנום להחריד של כוכבות דיסני לדורותיהן, לטובת גזרה מלאה והגיונית מעט יותר.

      זוטרופוליס (יח"צ)
      סצנת העצלנים הטובה בתולדות הקולנוע (צילום: יח"צ)

      ועדיין, לא הכל מושלם בממלכת "זוטרופוליס", לפחות לא מספיק כדי להכתיר אותו ל"הקול בראש" הבא, כפי שהיו מי שמיהרו לעשות. להוציא הסצנה המופתית של משרד העצלנים (שנחשפה כבר בטריילר) ועוד הברקות קטנות לאורך הדרך (סצנת "הסנדק" למשל), "זוטרופוליס" הרבה פחות שנון מאשר הוא מתיימר להיות. בנוסף, בעוד עבור ילדים העולם המושקע והרחב והדמויות האהובות ישמשו בידור מושלם, הילדים הבוגרים יותר והילדים ברוחם ימצאו הרבה פחות להיאחז בו. "הקול בראש" לא חשש ללכת באומץ גם לרגעים מפחידים, מייאשים ואפלים יותר, אך "זוטרופוליס" נצמד באדיקות כמעט מוחלטת הזמן אל הצד הבטוח והקליל של הדברים. הכל נעטף בצמר גפן חמוד שבמקרים לא מעטים מקשה על הסרט למצות את המקסימום מהאווירה הפילם נוארית שלו.

      מחלה בעייתית לא פחות של סרטי דיסני לעומת סרטי פיקסאר היא מוסר ההשכל. בזמן שבפיקסאר הפכו את הצנעת המסרים בסאבטקסט לאמנות, "זוטרופוליס" זועק אותם שוב ושוב. בין אם בשיר הנושא (המדבק מאוד) שמעודד אותנו "לנסות את הכל, גם אם ניכשל", ובעיקר כשג'ודי עצמה מתעקשת לספר לנו בקולה שכולנו שווים וכולנו יכולים, שהביולוגיה והדעות הקדומות לא משנות. העובדה שהסרט בפרט ודיסני בכלל לא סומכים על הצופים להיות אינטליגנטים מספיק כדי לקלוט את המסרים האלה בעצמם, מעיבה על חשיבות השיעור. כשסרט מאכיל אותנו בכפית, הרבה פחות טבעי שנרצה לבלוע את המסרים שלו.

      אמנם "זוטרופוליס" הוא לא יצירת מופת שאותה ילמדו, יצטטו ויחקרו רבים בעתיד לבוא, אבל הציפייה שכל סרט אנימציה טוב יהיה כזה היא מעט מופרכת. בבסיסו מדובר בסרט יפהפה ומחמם לב, עם שני גיבורים אהובים ומסרים שחשוב לדבר עליהם, גם אם הם נדחפים באגרסיביות יתרה. לכל הפחות מדובר בקצת פחות משעתיים של פיל גוד טהור, במקרה הטוב יותר אולי נצא ממנו עם קצת פחות שנאה כלפי שאר העולם.