יש שני סוגים של זוגות שמתכוננים לחתונה: אלה שרוצים אירוע גדול ואלה שההורים שלהם רוצים אירוע גדול. אבל לא משנה מי מהצדדים באמת מעוניין בצרמוניה הראוותנית והבזבזנית הזו, מכנה משותף אחד לכולם: ככל ששעון החול לכיוון החופה אוזל, כך צפים וגואים המתחים מעל פני השטח. כי הרי חתונה אף פעם לא שייכת לבני הזוג, היא אירוע שאמור לזווג בצורה מלאכותית שני גושים שלמים של משפחות, משימה כמעט בלתי אפשרית.
המחזאי הוותיק שלמה מושקוביץ החליט ב"ארוחת טעימות", ההצגה החדשה שכתב והעלה בתיאטרון הקאמרי, להאיר את הסיטואציה העצבנית הזו באור קיצוני במיוחד. הורי הכלה רותם (הדר ברוך) הם יואל, עיתונאי שמאלני רדיקלי ועקשן (מוטי כץ) והילה, ארכיטקטית כושלת (לימור גולדשטיין). החתן נתנאל (דוד שאול) מגיע מהצד השני של המתרס. הוא מתנחל ממשפחה שבה האב יהודה, בעל האמונות הדתיות והאידיאולוגיה החזקה של ארץ ישראל השלמה (יואב לוי), מציג מודל פטריארכלי ברור, ושולט ביד רמה ברעייתו נורית (איה גרניט-שבא). נטע (נעמה שטרית), בתם הצעירה של יואל והילה, היא המצפון המהלך בין שתי המשפחות, הרואה וכמעט שאינה נראית, המורדת שמייצגת דווקא את השפיות.
הרעיון שעומד במרכזו של "ארוחת טעימות" הוא זה שייצג את השיר המפורסם של בפאלו ספרינגפילד "For What it's Worth": אף אחד לא יכול לצאת צודק אם כולם טועים. למושקוביץ נמאס מההתנגחויות הפוליטיות ומתחושת ה"אני צודק" שהקצינה במחנות הפוליטיים בישראל, ודרך שתי משפחות הוא החליט לעשות לכך סוף ולנסות למצוא את האמצע. הרי לא יכול להיות שכולם יישארו באזור הנוחות שלהם לנצח, מישהו בטוח יקשיב מתישהו לקול ההיגיון ויבין שפשרה היא הדרך היחידה, לא?
כששמאל פוגש בימין בחברה מוטרפת כל כך ובמיוחד בעיתוי כזה, הציפייה היא לאש וגצים. בפועל, אולי ברוח חג הפורים שעבר זה עתה, המחזה הזה מספק מקסימום כמה קפצונים. יש מן האירוניה בכך שמושקוביץ ניסה להגיע לנקודת האמצע בין שמאל לימין ואכן מצא את האמצע, קרי מיצב את הבינוניות. "ארוחת טעימות" מצליח לסחוב 90 דקות, אבל גם לא מותיר שום רושם מעניין, בערך כמו שידור של משחק יום שישי מהליגה הלאומית בכדורגל. המסרים השטוחים צפים על פני השטח, הכול ברור מדי והתוצאה קיטשית ובעיקר לא מציאותית. כדי ליצור אידיליה, ובמיוחד רושם עז על הקהל, צריך הרבה יותר מזה.
הסימפטום שמעיד יותר מכל על חולשתו היחסית של המחזה הוא שדיאלוגים פשוט לא מחזיקים אותו וזקוקים באופן קבוע לתמיכה של פה נוסף. בתמונת הפתיחה מנהלים יואל והילה ויכוח קולני לא מלהיב שכולל כמה בדיחות מאולצות והמחזה נראה כהולך לאבדון כבר ברגעיו הראשונים, אבל ניצל כשרותם ונתנאל נכנסים הביתה. זה קורה שוב ושוב בכל פעם שהשיח על הבמה מתנהל בין שתי דמויות הוא נוטה להרדים, אבל כשדמות נוספת נכנסת לתמונה הוא מתאושש. לא בכדי מגיע רגע השיא של ההצגה בנאום ה"מספיק עם החרא הזה" של הילה, כשהיא מתערבת בוויכוח נוקב בין יואל ליהודה, והופכת דיאלוג לא מדהים לטריאלוג משובח.
אבל לא הכול רע. בגזרת השחקנים יש כמה מקומות לקומפלימנטים. נעמה שטרית מבצעת היטב את תפקיד הנערה ההיפראקטיבית-אך-שקולה, אך לאחר התחלה מבטיחה היא מתחילה לעייף. דוד שאול כנתנאל עושה עבודה אמינה ומרגש בביצוע הזך שלו ל"מזמור לדוד". איה גרניט-שבא מספקת מספר רגעים דרמטיים יפים כאם הכנועה נורית. מעל כל אלה ניצב יואב לוי, מהשחקנים האהובים עלי בקאמרי, בעיקר בשל היותו אנטי-סלב שמתמסר למשחק בלי הטרראם שמסביב. לוי צולל בטבעיות לתפקיד האב הדתי-לאומי, רקע שהוא מכיר היטב מחייו האישיים ומתפקידים שגילם בעבר.
הצוות החילוני דווקא פחות מלהיב. כץ וגולדשטיין הוותיקים לא נותנים את הופעת חייהם, בלשון המעטה, והדר ברוך מתחילה טוב אך תפקידה מתפוגג במהרה עד שהיא נעלמת לחלוטין. גם אם מושקוביץ ניסה לפשר, הרי שלפחות בחלוקת השחקנים על הבמה הושגה הכרעה: הימין מנצח, ובגדול.