בשמי הערב כבה כוכב. אמנם עוד ריבוא אחרים דולקים, חלקם אורם יציב ומתון, ואחרים, כפולסרים, אורם דולק וכבה חליפות. אך הכוכב שכבה הלילה, צח היה ובוהק, מאיר אורו מעל לאחרים ואל ברקו הזה התוודעתי לראשונה לפני למעלה משנות דור.
בהיותי בת חמש עשרה קראתי לראשונה את אהרון מגד, "מקרה הכסיל" היה הספר, שאלתי אותו מהספריה העירונית וכשלתי הביתה בעודי קוראת, מועדת על קצות המדרכות, חירשת להמולת הרחוב. חלפו שנים, ספריו השתרגו במחשבותיי, התענגתי על נוספים שכתב. השנה הזו הנץ פירחון זעיר משלי, שלחתי את ספר הביכורים שלי בהתרגשות אל מי שהיה מתמיד אביר הספרות העברית בעיני. אינני יודעת אם הספיק לקוראו. כנרות תמיד יוסיפו להאיר לי ספריו.
על שלושה ממאורותיו אספר.
כאב הזרות והבדידות בקרב ההמון הפכו אדם לכסיל. בתמונה אחר תמונה, בספר שבכולו ארציות הימים ושיגרת החיים, שורטט דיוקנו של אדם הכלוא בין קירותיו שלו, מבקש לפרוץ את חומת נפשו, להיטמע באחרים, להבליע ייסוריו בקלילות שמחתם וכל זה לשווא. על המגדל טיפס הכסיל ובטפסו נתקפתי, אני הקוראת, סחרחורת. קול ההמון הרועם בעצרת אפף גם אותי, ומועקה גדולה הכבידה על נשימתי עת נשר, נחבט, נפל מרום והתנפץ, שבריו פזורים. סגרתי את הספר ופשפשתי בעצמי, כפי שדרש במפגיע חבר אגודת הרשעים, מחפשת אחר הרשע הפנימי. באור הזורח מצאתיו.
("מקרה הכסיל")
על הספה בביתו של ג'ולי תפסתי לי מקום מושב, משם היטבתי לשמוע את סיפור חייו. כל ליל השימורים, עת היכה על חטא, גילה והסתיר, אהבתי אותו וביקשתי לנחמו, ושנאתי אותו חליפות. וידויו היה כה ברור ונוקב עד שהפך לי לראי בדולח, ממנו נשקף אלי טיבה של הנפש, בעיצבונה, בכיעורה, בשקריה וחרטותיה. הנפש המייחלת למחילה, ושעת הכושר להתוודות חומקת.
("על עצים ואבנים")
אל בית דירות שכיח במראהו הוליך אותי סיפורם של הסופר והמבקר. בפתחו תיבות הדואר, כמו על גבי כריכת הספר, והאור דולק וכבה חליפות בחדר המדרגות. כריתי אוזן אל דלתות השכנים, פעם אל זו ופעם אל אחרת, מאזינה לסערה שהחלה מתחוללת בין הקומות ומבעד לקירות, וחייכתי.
בנערותי כתבתי סיפורי בוסר בבית דירות שכזה, אך אלי לא נתגלו כוחם המצמית של מקשי המבקר, הארוס הטמון בכלוב הארנבות ויצריהם של האנשים הפשוטים למראה. עט הסופר הפשיט את המעטה המגן מעל לבבות גיבורי הספר, הלך ופרם את שגרת חייהם עד שלנגד עיני המשתאות נותרו נפשותיהם גלויות מכל מעטה. הפכו רום מעלתו הסופר והוד רוממותו המבקר ויתר השכנים האסופים אל עצמם חשופים כליל.
ולבסוף אל גב אורחת הגמלים נישאתי, זהב טמון תחת מרדעות הבהמות, ובהקיצי הרהרתי: האם מקסם שווא היה החיזיון בחולות? או שמא נמצא הקו המקביל לחיינו הידועים?
("הגמל המעופף ודבשת הזהב")
יכולים סופרים רבים לפרוט עלי מיתר, ואם בני מזל הם מתמתח מנעדם כדי קוורטה או קווינטה, אך אחד היה הוא ששבעים ושבע אוקטבות יצאו תחת ידיו, דייקן בכל מרווח נשימה, בכל חצאי הטון, בכל סולם של רגש.
שנות דור היה אהרון מגד מנגן בנפשי.
תם.
בשמי הלילה כבה כוכב.
ספרה של מיכל עילם "ילד שלי" יצא לאור בהוצאת כתר