הנסיכה הקסומה: "פרינסס שואו" מציג סיפור מרגש, תכנים רלוונטיים וגיבורה מקסימה

סרט התעודה המדובר "פרינסס שואו" יכול היה להיות מעט עמוק והגון יותר, אבל הוא מצליח לדבר לאוזניים, הלב והמוח, ועוד ילמדו אותו בשיעורים על ניו מדיה ויחסים בין אנשים בכפר הגלובלי

יח"צ - חד פעמי

להיטי הדוקו הטריים על איימי ווינהאוס, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין ואחרים כמעט והשכיחו מאיתנו את העובדה שאפשר לעשות סרטים גם על מוזיקאים חיים. אך בסוף השבוע האחרון עלה כאן "פרינסס שואו", והזכיר לנו כי דוקו מוזיקלי לא חייב להתגלות כיארצייט מוריבדי, אלא יכול לנשום ולהתפקע משמחת חיים, כמו המוזיקה עצמה.

את הסרט ביים עידו הר, והוא עוקב בו אחר שני אמנים שברוך השם, עדיין חיים ובועטים. מן הקצה האחד עומד קותימאן הישראלי, שכזכור זכה לפרסום עולמי בשל הפרויקט המתמשך שלו: הוא מאתר קטעים לא קשורים שאמנים חובבים או אלמוניים העלו ליוטיוב, ואז מחברם יחדיו וממציא אותם מחדש במסגרת קולאז'ים מוזיקליים. מן העבר השני ניצבת אשה בסוף שנות השלושים לחייה המתגוררת בניו אורלינס. בימים היא ידועה כסמנתה מונטגומרי, ועובדת כאחות סיעודית. בלילות, קוראים לה פרינסס שואו, אך גם שם הבמה האטרקטיבי הזה לא מסייע לה לרכוש לעצמה שם.

פעם אחר פעם, כפי שהזמרת מתוודה בפני המצלמה של הר לאחר כישלונה כבר באודישן ראשון לתוכנית ריאליטי, נטרקות הדלתות בפניה. היא כבר חושבת להרים ידיים, ולא יודעת כי באותו זמן ממש, קותימאן מהופנט בידי קולה, ועומד להפוך אותו לשלאגר ויראלי, ואותה, סוף כל סוף, לכוכבת נולדת. הבמאי כמובן כן מודע לכך, אך לא אומר מילה לגיבורתו, וממשיך לצלם אותה בתואנות שווא ולארוב לה עד אותו רגע, קסום במובן המקורי והטהור של המילה, בו תגלה כי מוזיקאי שמעולם לא שמעה עליו, מארץ שאף פעם לא ביקרה בה, עומד להשתמש במפתח הקסמים שלו כדי לפתוח כל אותם שערים שתמיד היו נעולים בדרכה.

עד אותו רגע, יש בסרט משהו איטי ומבלבל, והצפייה אף מאתגרת, אבל מי שמתאזר בסבלנות במעקב אחר שני הקווים המקבילים, זוכה לתגמול רגשי מרגע שהם נפגשים והלאה. הקתרזיס כל כך חזק עד שאין זה פלא כי "פרינסס שואו" מעורר תהודה בתקשורת האמריקאית מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל טורונטו, ויש המדברים עליו כמועמד פוטנציאלי בעונת הפרסים הקרובה.

עוד באותו נושא

פרינסס שו: "רק בגלל שעושים עליך סרט זה לא אומר שהחיים הרגילים נפסקים"

לכתבה המלאה
ישראל, ניו אורלינס - בעידן הזה למוזיקה כבר אין גבולות. מתוך "פרינסס שואו" (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)
אחד הרגעים היפים בסרט מתאר כיצד, רגע לאחר שסיים לרקוח להיט בינלאומי, יושב קותימאן בפונדק דרכים אי שם בדרום הארץ, ואוכל פלאפל בנונשלנטיות

העוצמה של הסרט כה חזקה בגלל שהסיפור הוא כזה מלכתחילה, אבל גם ובעיקר בשל הדרך בה הר בונה אותו. החוכמה כאן היא שאין פרספקטיבה, והכל מתועד בזמן אמת. התוצאה היתה מעניינת הרבה פחות לו היינו צופים בקותימאן יושב ונזכר מה חשב בפעם הראשונה שנתקל בקולה של פרינסס שואו, ובזמרת מספרת לבמאי איך הרגישה בעת ההאזנה הראשונה לקליפ שיצר הישראלי בכיכובה. תחת זאת, אנו עדים להתרגשות אותנטית, כפי שקרתה באמת ובלי שחזורים, וזה כמובן הרבה יותר מרתק ואפקטיבי.

יש שהאשימו את הר במניפולטיביות ובחוסר אתיקה, אבל מן התיעוד שלו דווקא ניכר הכבוד הרב שלו למושאי התיעוד, המרחב שהותיר להם והשלווה שהשרה עליהם. בכלל, אף שהוא סרט מוזיקלי, וביצועים חיים ומוקלטים הם חלק ניכר ממנו, "פרינסס שואו" חף מכל טיפה של רעשנות.

הר מסתייע לשם כך בשקט הפנימי הכמעט סטואי של קותימאן. העובדה שאחד משני גיבורי הסרט כמעט ואינו פוצה את פיו היתה עלולה להיות עליו לרועץ, אבל הבמאי הופך את העול לנכס, ומשתמש בשתקנות הצנועה שלו כדי לשמור את "פרינסס שואו" על אש קטנה, ולדאוג שהסיפור ידבר בעד עצמו, באיפוק ובענווה.

הר גם נעזר בסגפנות המינורית של קותימאן כדי להוסיף לסרט חן. אחד הרגעים הטובים בו מתאר כיצד, רגע לאחר שסיים לרקוח להיט בינלאומי, יושב המפיק המוזיקלי בפונדק דרכים אי שם בדרום הארץ, ואוכל פלאפל בנונשלנטיות, מה שיוצר ניגוד מקסים בין אורח חייו והמיתוסים על עולם הזוהר.

את כל הרגעים הללו בונה הר בקפידה רבה ובשימת לב לפרטים הקטנים ביותר. כך, למשל, כשקותימאן מתגלגל לראשונה לעמוד היוטיוב של פרינסס שואו, המצלמה לא פוסחת על מספר ההאזנות הזעום (83) של הקליפ בו הוא עומד לצפות, כדי להדגיש עד כמה היתה עלומה בזמנו.

נוסף לחוכמה של העריכה וחדות האבחנה של העדשה, ל"פרינסס שואו" יש עוד מעלות אמנותיות רבות. הר, כהרגלו, לקח על עצמו את תפקיד הצלם, והעניק לתוצאה אסתטיקה קולנועית, בזכותה זוהי לא חלילה סתם עוד כתבת מגזין מורחבת, אלא סרט של ממש, עם יופי ואיכויות גם בלי קשר לסיפור שלו.

הקול שלה = אהבה מהאזנה ראשונה. מתוך "פרינסס שואו"

מעבר לעניין הרגשי והקולנועי, "פרינסס שואו" ראוי לציון גם בגלל הרלוונטיות והחדשנות שלו. זהו אחד מסרטי התעודה הראשונים, בוודאי בארץ, העוסקים בתופעות בסדר הגודל של יוטיוב, להיטים ויראלים ושיתופי פעולה מוזיקליים הנרקמים דרך האינטרנט, ובהשפעתם על עולם התרבות. הוא מעלה שאלות מהותית, למשל למי שייכת היצירה ואם בכלל יש טעם לדבר על זכויות יוצרים בעידן שבו קל כל כך לכל אחד לשים ידיו על עבודה של אחר ולעשות בה כשלו, ומתאר כיצד הטכנולוגיה מחקה לחלוטין את הגבולות שבין ישראל וניו אורלינס, למשל, ויצרה מדינה רחבת ידיים, שכדי להיות אזרח בה די להישבע אמונים לאהבת המוזיקה.

"פרינסס שואו", יותר מכל, הוא מסוג אותם סרטים שלא היו יכולים להצטלם בשנה אחרת, ומתוקף כך מתעד לא רק את הסיפור המסוים של שני גיבוריו, אלא גם באופן כללי את התקופה בה הוא מתרחש. לכן, סביר להניח שסטודנטים למיניהם עוד ייתקלו בו לא פעם, ולא בהכרח בקורסים על קולנוע, אלא בשיעורים העוסקים בניו מדיה, במוזיקה בעידן הוויראלי או בכלל ביחסים בין תושבי הכפר הגלובלי בזמננו.

בכל הקשור לשאלה כיצד שינו ההתפתחויות הטכנולוגיות על עולם המוזיקה ועלינו, התשובות כאן נדמות חיובית מדי, באופן כמעט חד-צדדי. גישה קצת יותר אמביוולנטית היתה הופכת את הסרט למעט עמוק ובעיקר הגון יותר, אך גם כך הוא מצליח להעביר מסר משכנע ליוצרי סרטי דוקו עתידיים: לא חייבים לנצל טרגדיות מוזיקליות בשביל לרגש, כי חיים בינינו די והותר זמרים וזמרות חיים שמסוגלים לעשות זאת.

עוד באותו נושא

צפו בקליפ החדש של קותימאן עם פרינסס שואו, "Stay Here"

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully