האפיקומן מאיראן: "המשפחה הפרסית שלי" הוא אחת ההפתעות הנעימות של האביב הקולנועי

הוא אמנם נשמע כמו עוד קומדיית בורקס שגרתית, אבל "המשפחה הפרסית שלי" הצרפתי-איראני מתגלה דווקא כביוגרפיה משפחתית אישית ומקסימה

18/04/2016
יח"צ - חד פעמי

"המשפחה הפרסית שלי", הסרט הצרפתי שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, נשמע כמו שם חלופי אפשרי ל"באבא ג'ון", הלהיט המקומי זוכה פרס אופיר מן השנה שעברה, או כמו שם קלאסי לעוד קומדיית בורקס צפויה ושגרתית. למעשה, מדובר באחד ההפתעות הנעימות של האביב הקולנועי הזה: יצירה יפה ואישית, בלי שמץ של בנאליות או גנריות.

עוד להגנתו של הסרט, יש לציין כי מלכתחילה, שמו בצרפתית שונה: "שלושתנו או כלום". משמעות השם מתגלה ברגעיו האחרונים, אבל עד אז הוא עשוי להטעות קצת. מי שמצפה לגלות בו שלושה גיבורים, יגלה רק שניים. הסיפור שלו, המבוסס על דברים בהתרחשו באמת, עוקב אחר קורותיהם של היבאט טביב, שנמלט מאיראן לאחר המהפכה החומייניסטית, השתקע בצרפת והפך בה לפעיל חברתי מוכר ומוערך, ושל רעייתו פרשטה. הבן שנולד להם, הצלע השלישית בסיפור, מצטרף לעלילה רק בשלב מתקדם שלה, אבל בכל מקרה נותר רך מדי בימים מכדי למלא בה תפקיד משמעותי.

הילד הזה צמח להיות קאירון, בדרן, מוזיקאי ושחקן ידוע למדי בצרפת, ש"המשפחה הפרסית שלי" הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו כתסריטאי וכבמאי. שני הגיבורים כאן הם הוריו כמובן, והערצתו ואהבתו אליהם ניכרת לאורך כל הדרך.

עוד באותו נושא

מידרדר מרגע למוגלי: "ספר הג'ונגל" מפעים חזותית, אבל בתוך הקנקן אין כלום

לכתבה המלאה
אחד הפסקולים המרקידים של התקופה. מתוך "המשפחה הפרסית שלי"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
הסרט שומר על הומור ואירוניה גם כשהוא מציג את העינויים בכלא האיראני

בכלל, הטאץ' של קאירון מורגש היטב. התחושה כל הזמן היא שהוא מספר את הסיפור שרצה לספר, בדרך בה רצה לספר אותו, בלי תכתיבים, חיקויים או שיקולים זרים.

סגנון זה שלו מתאפיין בהרבה הומור, גם ברגעים שלכאורה דורשים גישה רצינית יותר: למשל, העינויים שעבר אביו בעת מאסרו במולדתו, או הייסורים שחוו שני הוריו בעת בריחתם מן המדינה. אפילו הסקירה ההיסטורית, המסבירה מדוע התקוממו נגד שלטון השאה ואיך גילו כי יורשיו האיסלמיסטיים לא פחות גרועים ממנו, נעשית ברוח קלילה למדי.

קאירון, לדבריו, הלך בכיוון זה כדי לכבד את אופיו של אביו, השומר על החיוך ועל האירוניה גם שהוא נזכר בימיו כאסיר פוליטי. לו זו היתה החלטה אמנותית של במאי אחר, שאין לו קשר לאומי או אישי לסיפור, אפשר אולי היה להתווכח עליה ואף לקרוא לה סרת טעם, אבל מי אנחנו שנערער על זכותו של במאי לכתוב את הביוגרפיה המשפחתית שלו איך שבא לו?

מה עוד, שההחלטות של היוצר מוכיחות את עצמן מבחינה אמנותית. החלק השני, בו עוברת העלילה לצרפת, מעניין פחות מהחצי הראשון, שמתרחש באיראן. אך גם כך, אין בסרט ולו שנייה אחת שאינה מלאת חן וכוח.

יש חמוד מזה? מתוך "המשפחה הפרסית שלי"

אחראים לכך גורמים רבים: בין השאר, התסריט שנון, העריכה מדויקת, עיצוב ההפקה מוקפד ועבודת השחקנים נהדרת (כולם אגב מדברים צרפתית, גם בקטעים המתרחשים באיראן). מעל הכל, בולטים שני אלמנטים: ההופעה של ליילה בקטי, והפסקול.

בקטי, המגלמת את רעייתו של הגיבור ואמו של היוצר, קורנת כמו שמש בצהרי היום ושוטפת את המסך בחום ובאור. הפסקול, שמשלב בין מוזיקה פרסית, צרפתית וקלאסית, מוסיף לתוצאה צבע, מחזק את העוצמה הרגשית של הסצנות כשלעצמן ומשמש דבק קצבי ביניהן.

בסיכומו של דבר, ארגז הכלים כאן עשיר להפליא, והשימוש של קאירון בו מיומן ויצירתי באופן מפתיע יחסית להיותו יוצר טירון. לרגעים, "המשפחה הפרסית" שלי אף מזכיר עבודת ביכורים צרפתית-איראנית אחרת – "פרספוליס" (2007) המופתי של מרג'ן סטראפי, וגם אם אינו מתעלה לגבהים שלו, הצפייה בהחלט מענגת ומרגשת.

כל זאת, אף שאין ב"המשפחה הפרסית שלי" טיפה של חשיבות עצמית. גם שום דבר בו לא מחושב. הוא בא מהנשמה. יש יצירות קולנועיות יומרניות בהרבה, שנכנסות באוזן אחת ומיד יוצא מהשנייה. הסרט הצנוע הזה נכנס ללב ונשאר שם.


בונוס: המיקסטייפ "איראן, מוזיקה, סרטים", כולל כמובן להיט מ"המשפחה הפרסית שלי"

  • המשפחה הפרסית שלי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully