קראו את שני הפרקים הראשונים של "כמעט שם"

פרק 1

אמא ואבא הגיעו לבקר אותי בבית של דודה לאה. כבר שנים אני גר כאן, אבל אני עדיין קורא לו הבית של לאה. כמו תמיד, הם לא התעניינו בכלום, לא שאלו מה קורה בבית ספר, אם יש לי חברים, אם טוב לי. אבא שתק ואמא שתקה יותר.
שלושתנו ישבנו על המיטה בחדר שלי. אני באמצע והם מקיפים אותי. רציתי לברוח, אבל לא יכולתי לזוז, פחדתי. רציתי שזה כבר ייגמר. רק לאה היתה יכולה לשבור את השתיקה המרגיזה הזאת, אבל היא לא הסכימה להצטרף אלינו. "זה הזמן שלכם יחד," היא אמרה, כמו לפני כל פגישה. אף פעם לא הבנתי מה שווה הזמן הזה אם שום דבר לא קורה בו.

בזמן ששתקנו, אמא הוציאה מהתיק אלבום ישן של תמונות משפחתיות. כבר ראיתי אותו הרבה פעמים, ועדיין — בכל פעם שהוא נפתח אני מרגיש לא בנוח. הנה תמונה שלי ושל אחי יחד, השמות שלנו כתובים בעט אדום בוהק מעל ראשינו — קובי וזוהר. קובי מחזיק ביד שלושה חלקי ל?גו ומחייך חיוך ענק. אני מלטף את ג'ו החתול — שהגיע יחד איתי למשפחה. ראיתי שאמא מסתכלת רק לצד השמאלי של התמונה ולא מסיטה את המבט אל הילד השני שנמצא שם, כאילו הופנטה מכמה קובי דומה לה.

היא דפדפה באלבום ונעצרה בתמונה אחת שצולמה מרחוק ולידה כתוב בגדול: "קובי שלנו בן חמש היום — עד מאה ועשרים!" על ראשו כתר ובידיו מכונית אדומה שקיבל במתנה. אף אחד לא תיאר לעצמו שמכונית אדומה כזו תגיע בגודל אמיתי ותהרוג אותו בדיוק שנה מאותו יום — ביומולדת השישי שלו. אמא נשקה לתמונה ואבא ליטף אותה בעדינות. הם חייכו. אבא שאל אותי אם אני זוכר, ולא ידעתי ל?מה הוא מתכוון. אם אני זוכר את התמונה? את קובי? את התאונה? את מכונית הצעצוע האדומה? החלטתי שהוא שואל על המכונית, אז עניתי — "כן." זכרתי אותה היטב, רציתי כל כך שהיא תהיה שלי.

בעצם יכולתי לא לענות, כי אבא לא הגיב, רק המשיך להסתכל באלבום. פתאום שמתי לב לתמונה שלא ראיתי אף פעם. שמתי את היד על האלבום, והתבוננתי בה: תמונה שלי, ולידה כתוב: "זוהר בן שלוש וקצת". רואים אותי צוחק ותופס לג'ו את הזנב בשתי הידיים. גם הרגליים של אבא מופיעות בתמונה. הסתכלתי עליו בדיוק כשאמר שהשיער שלי הפך למתולתל יותר עם השנים. ידו השמאלית נגעה בשיער שלי, וידה הימנית של אמא דפדפה לעמוד הבא.

הגענו לתמונה ללא כיתוב, שבה צולם מטבח גדול, עגבניות ומלפפונים פזורים על ש?יש, חלון קטן פתוח ובמרכזו עומדת לאה — רזה בהרבה לעומת היום. המבט שלה מוסט הצדה במבוכה, והיד שלה נשלחת לכיוון המצלמה, כאילו היא מתחננת שלא יצלמו אותה. היא יפה כמו נסיכה מהאגדות. אמא המשיכה לדפדף באלבום, אבל כבר לא הייתי מרוכז. קולות של ילדים נשמעו מהרחוב, נרא?ה לי שהם רדפו זה אחרי זה. פתאום גם לי התחשק לרוץ. גם ככה אני מכיר את התמונות האלה: שני אחים יחד, לחוד, מש??חקים, צוחקים, בוכים ואוכלים.

ליד התמונה האחרונה באלבום כתוב: "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה". כולנו שם: אבא, אמא, קובי ואני. אבא עם סיגריה בפה וידיו פרושות כמו אווירון, קובי יושב על הכתפיים שלו והוא נראה גדול יותר מאשר בתמונות האחרות. אמא צוחקת ומחזיקה מיקרופון צמוד לפה, ואני ממש לידה, מכסה את אוזנ?י ומעקם את השפתיים.

זהו, תם הטקס — האלבום נסגר ודבר לא השתנה. אותם פרצופים מאוכזבים, כל פעם מחדש, כאילו הם לא למדו שעדיף לא להסתכל. ליוויתי את שניהם לדלת ונתתי להם חיבוק מהיר. אבא אמר לי, "תשמור על עצמך," ואמא הוסיפה, "תמיד." לאה בדיוק חזרה הביתה, סוחבת סלים מלאים בירקות, והשיער האפור שלה רטוב מהגשם. הם החליפו כמה מילים — לא ממש הקשבתי, ונפרדו לשלום.

כשלאה נכנסה פנימה נעלתי את הדלת פעמיים. חיבקתי אותה חזק, כמו בתמונות של אמא שמחבקת את קובי.

פרק 2

הם שוב הופיעו בחלום שלי.
הפעם הם פערו את הלוע שלהם בצורה הרבה יותר מפחידה, כאילו נוסף להם שריר חדש. הם פצעו את עורי וטלטלו אותי חזק עד שהתעוררתי.

בדרך כלל הם רק שניים — אחד לבן והשני שחור. הפעם נוסף עוד אחד, אפור. הוא נראה לי מו?כר. זיהיתי את הריח ואת המבט שלו אבל לא הצלחתי להבין אם זה באמת הוא. נדמה לי שהוא נתן לשניים האחרים להוביל אותו. זה שאני מכיר היה שונה; הוא לא היה מאפשר להם.

"תברח," צרחתי לעברו. אני מוכרח לגונן עליו. כאב לי שהוא כנו?ע, עומד מאחוריהם, כמעט בלתי נראה, מביט בהם בחשש, יודע שהם יכולים להיטפל גם אליו. לא רציתי שהוא יהפוך לרשע כמו השניים, אלו שבאו לבקר אותי כמעט כל לילה.
אחרי שהתעוררתי, לא הצלחתי להירדם. הגוף שלי היה קפוא. נזכרתי בו וכמה אהבתי אותו. כעסתי על עצמי כל כך. למה התעוררתי לפני שזיהיתי אותו בוודאות? אולי סוף?סוף, אחרי כל כך הרבה זמן, הוא בא לבקר אותי בחלום, ואני ברחתי משם.

ואולי זה בעצם לא היה הוא? הוא מוכרח לחזור. אני צריך לדעת.

שכבתי במיטה והסתכלתי מסביב. הקירות ריקים והחדר גדול. משהו חסר. לא מזמן פגשתי בחלום אחר את סבתא וסבא שלי בדירה שלהם בבאר שבע. בחלום הייתי בכיתה ב', חמש שנים פחות מהגיל שלי עכשיו. לא חלמתי עליהם קודם לכן, אני לא מכיר אותם באמת, מעולם לא נפגשנו.

אבל את הדירה הקטנה אני מכיר ועוד איך. כבר הרבה זמן אני נוסע לשם לבד, מבת ים ועד לבאר שבע, בתירוץ שאני מבקר את אילן, בן?דוד שלי, היחיד שיודע את הסיבה לביקורים שלי — לגלות את מה שאני לא יודע על מי שהביאה לעולם את מי שהביאה אותי לעולם.

אף אחד לא גר בדירה, כבר שנים היא ריקה. אילן מגניב לי מ?פתח בכל פעם שאני מגיע. בדירה יש ספרייה ענקית. הספרים מסודרים בה לפי צבעים. דרכ?ה למדתי להכיר קצת את סבתא שלי. במדף התחתון של הספרייה הספרים סודרו על פי צבעי דגל עיראק; את הירוק היא השלימה בעזרת מפה ירוקה שגלשה מתחת לספרים. במדף העליון הספרים סודרו על פי צבעי דגל שווייץ. תיארתי לעצמי שהיא רצתה לבקר שם, אבל אולי לא. אולי היא בעצם התכוונה לסמן לכולם "ע?זרה ראשונה". אני בטוח שאף אחד לא הבין ולא שם לב. חיפשתי הרבה, אבל לא מצאתי שום סימן לישראל, אין לי מושג מתי היא עלתה לארץ.

הדלתות בדירה הן בצבע ירוק, הקירות לב?נים, החלונות בצבע צהוב, ואת מסגרות התמונות היא צבעה בכחול; הזיכרונות העציבו אותה. רוב התמונות הן בשחור?לבן, ומטושטשות. בהרבה מהתמונות היא נראית בת שש?עשרה או שבע?עשרה, ולידה יושב סבא, רציני. היא נראית מאושרת, כאילו היא חולמת.

התמונה האהובה עלי היא תמונה צבעונית דהויה שב?ה נראית סבתא יושבת לבד בחוף הים, לבושה מכנסים קצרים וגופייה אדומה. היא יפה כל כך, כמו כוכבת קולנוע. בחלק העליון של התמונה הים משתלב עם המסגרת הכחולה, כאילו הוא זולג לעברה. רציתי לקחת אותה איתי ולתלות אותה מעל המיטה שלי, אבל דודה לאה היתה מבינה מיד מאיפה לקחתי את התמונה. ובעצם אני לא בטוח שסבתא היתה מרוצה אם הייתי מעביר את התמונה שלה למקום זר — הס?דר היה חשוב לה; במטבח כל הכוסות והצלחות מסודרות על פי גדלים. שושנים מפלסטיק דבוקות לדלת המקרר כשהבהירו?ת בצד שמאל והכהות בימין, כל החפצים שמורים היטב, ואפילו השטיח נשאר נקי מאבק. בארון האמבטיה התרופות מסודרות לפי תאריכים — החפיסה החדשה ביותר בתוקף עד סוף שנת 2000; נשארה בה גלולה אחת. סבתא נפטרה לפני ארבע?עשרה שנים. אני נולדתי שנה לאחר מכן.

עצמתי את העיניים וחיכיתי לשחור וללבן. החזקתי אצבעות הכי חזק שאפשר. קיוויתי שהם יבואו להילחם בי שוב ואוכל לפגוש את האפור שהצטרף אליהם. אם זה באמת הוא, אבקש ממנו סליחה שברחתי באמצע החלום.

הזמן לא זז. העיניים והאצבעות כאבו לי כל כך שסחרחורת חזקה תקפה אותי. רעש המכוניות בחוץ לא הפסיק, והרוח ייללה כאילו היא רודפת אחר?י. ובכל זאת היתה כמות נכונה של ש?קט. חשבתי: הלילה הזה מושלם לסיוטים. והפעם השתוקקתי להם.

"כמעט שם" / רועי סלמן, הוצאת ידיעות ספרים, 176 עמודים.