שילה פרבר - "מכתבי אהבה"
אני לא בטוח אם אנשים משתנים באמת. דעות מתחלפות, אופנות משתנות, אבל יש דברים שנעוצים עמוק מדי מכדי שישתנו. אהבות גדולות מדי, נקודות חלשות מדי. מה שנוגע במקומות האלה בזמן אמת, פוגע בול ונשאר תמיד. לשירים יש תכונה כזאת: הם יכולים לפרוץ את כל המחסומים שבהם האזורים האלה מוגנים, ולגעת ישר בעצבים החשופים. אין הרבה אמנים שעוד עושים לי את זה, כמו שהם עשו לפני עשור. שילה פרבר היא אחת שכן. מאז ומעולם פרבר היתה בעיני הדבר האמיתי - זמרת שיורה את הרגשות שלה, בלי פילטרים של ייפוי או התחסדות, היישר לתוך האוזן. לפעמים בדרמטיות, לפעמים בבוטות - בכל זאת אנחנו מדברים על מי ששרה בחצי-צעקות "אני שמה עליך זין" - אבל היי, מה היא סערת רגשות אם לא דרמה בוטה.
"תתנהגי יפה", האלבום הראשון של פרבר שיצא בהפקה של רם אוריון, היה מרתק, מפתיע, מקורי מאוד. שילוב של דיסטורשן, צעקות, לחישות ומילים גסות יצר לה דימוי של נערת רוק מלוכלכת, במובן הטוב ביותר של המילה. האלבומים שהגיעו אחר כך היו רכים יותר, ואכזבו את מי שציפה לקבל מהפכה רועשת, אבל לא אותי. דווקא הרוק היותר סטנדרטי ("אסור זה אסור", "איזה זהב") או הפסנתרים והאקוסטיות ("לונדון" או "רק לנו", גדול שיריה) חשפו יותר את המלודיות הייחודיות של פרבר, את עוצמת הרגשות הטמונה בהן. אוזן לא מרוכזת לא תבין מה הסיפור: בלדות פסנתר הן בתחום של קרן פלס ושל רמי קלינשטיין, קיטש משועמם. אבל זה אחד הדברים היפים אצל פרבר: כשמקשיבים לעומק לבלדות שלה, לא שומעים פנטזיה על שיברון לב - שומעים את הרסיסים נופלים; ואם זה רגש מורכב יותר - הוא נשמע אמיתי לחלוטין.
השירים האלה, אני חייב להודות, מרגשים אותי במקום מאוד עמוק. אני מפתח איתם מערכת יחסים שלמה שמבוססת על דקויות ויוצרת בתוכם הקשרים מורכבים. לפרבר יש קהל, לא גדול אבל אדוק מאוד, שמרגיש ככה גם - ראיתי אותם בהופעות בתמונע, באוזן בר, באוגנדה, בלבונטין, בקפה ביאליק. הם חוזרים הופעה אחרי הופעה ומכירים את המונולוגים. תאהבו או תשנאו - אמן שיוצר כזאת מערכת יחסים עם מאזיניו הוא אמן גדול.
"מכתבי אהבה", האלבום החמישי של פרבר, מגיע אחרי הפסקה ארוכה. האלבום המקורי הקודם שלה, "פרח קיר", האיטי מביניהם, יצא ב-2009. מעט אחריו שחררה פרויקט גרסאות כיסוי לשירי אלתרמן, המשותף לה ולצ'לנית העילוי מאיה בלזיצמן. מופע אלתרמן הפך למופע משירי כסית, והחומר המקורי חיכה. שני סינגלים מחוספסים שיצאו לפני כשלוש שנים לא שרדו עד לאלבום הנוכחי, ובינתיים פרבר חילקה מילים ולחנים, בין היתר לגידי גוב ונורית גלרון.
"מכתבי אהבה" רחוק מאוד מ"תתנהגי יפה". זה אלבום שקט, שמבוסס על רביעיית מיתרים שצמודה לגיטרה אקוסטית, בדרך כלל. התוצאה מאוד אינטימית ומאפשרת הרבה מקום לתנודות הקול של פרבר להוביל את הסיפור, כשהכינורות עושים את שלהם. כמה מהשירים כאן בולטים משמיעה ראשונה: "ארצות החום", קינה שפעם נתנה לדניאל סלומון, נשמע הרבה יותר נכון בידיים שלה, "הנה אני" הוא טקסט נפלא של צ'ארלס בוקובסקי השיכור והאומלל, "הביאו ליצן" הוא גרסה יפה ל-"Send in the Clowns" של סטיבן סונדהיים (הוא תורגם בעבר לעברית כמה פעמים, זכורה במיוחד גרסתם של אהוד מנור ואלון אולארצ'יק, "צחוק ליצנים"). הווייב הוא דיכאון, או השלמה, מהולים באירוניה עצמית. למעריצים הכבדים נוסף כאן "כורש 11", שמנוגן כבר המון שנים בהופעות ועד היום לא הוקלט באופן רשמי.
אבל מעל כולם בולט "הילקוט האדום" - לחן למילים יפיפיות של המשוררת אנה הרמן, שזכורה אולי לחובבי רוק אלטרנטיבי כזו שכתבה את "מהמ" באלבום הקודם של רם אוריון. "הילקוט האדום" בורא דרמה מינימליסטית בשלושה בתים, שסובבת סביב זיכרון של נערה בבית הספר, שהתיק שלה הושלך אל מחוץ לחלון בית הספר אל שלולית. אין לנו הרבה הפרטים על מה שמתרחש, אבל אנחנו לא צריכים, בזכות המטען שפרבר מעמיסה על שורות כמו "לבוא לחדר הכיתה כמו לחדר ניתוח", או "לזכר התיק שדימם שם כמו פצע פתוח". העיבוד המוזיקלי משרת את הסצנה הזאת היטב, בלחן תמים ובצלילים מופרדים הסיפור הקטן, הפשוט, הנשכח, תופס את כל נפח הטרגדיה.
ועדיין, "מכתבי אהבה" אינו האלבום האהוב עליי השנה, ואפילו לא האלבום האהוב עליי של שילה פרבר. הוא כנראה המינורי מביניהם, והוא נעדר (לצערי) שירים קצביים לחלוטין. הוא אפילו לא ממש אלבום רוק. אבל זה גם לא כל כך משנה: עבור אוהבי המוזיקה שלה, הוא עוד פרק נפלא בקריירה ייחודית, ומי שיפתח את לבו לזה, ירוויח לא רק שירים יפים, אלא גם משהו שיישאר איתו, עוד הרבה זמן.
ארז לב ארי - "כתמים של תרבות"
ארז לב ארי הוא כבר לא שם שצריך להציג, וזה לגמרי לזכותו. שורת הלהיטים שהנפיק בשני אלבומיו הראשונים ("מה אעשה", "אנה אפנה", "בסוף היום" ואחרים), והאלבום המרשים שיצר אחריהם יחד עם שותפו ליצירה המפיק פטריק סבג, "העץ הבודד", הפכו אותו לאהוד על הקהל והביקורת כאחד. הגיטריסט חובש הכיפה, ששאב הרבה מאהוד בנאי ומברי סחרוף, מחפש עדיין את השלב הבא ביצירה שלו, שיסייע לקבע את מקומו בתור אחת הדמויות המרעננות ברוק הישראלי של השנים האחרונות.
ב"כתמים של תרבות", אלבומו החדש, לב ארי מנסה להשתפר כמספר סיפורים, אם זה "נחום וציונה" המשובח, שעוסק בסיפור אהבה שנקטע למעשה על ידי הלם קרב, או "ריצ'י" שמכיל רמזים לאלימות במשפחה. אבל התמה המרכזית באלבום היא גבריות במשבר, אפילו גבריות מובסת, שמופיעה ברבים מהשירים. "לא אחד מאלה" הוא דוגמה טובה, ולא סתם הוא נפתח ב"את רוצה אותי מבוית". הכל עטוף בתהיות על מזרחיות ("עפיפון ברוח", אבל גם זה צץ ברבים מהשירים).
האלבום נפתח חזק, אבל דווקא סופו הוא הטוב יותר: עם שיר הערש "סיפור מהראש", אולי השיר האופטימי היחיד באלבום - וזה לא מצרך נפוץ במיוחד בכל הקריירה של לב ארי, ולחן לשיר של חיים גורי, "אולי זו רק פתיחה למשהו אחר". השיר של גורי מסתיים בשורה "אפשר ויהיה לך משיח שיבוא", ולב ארי, בגלל הזהות שלו כמבצע, הופך את הטקסט החילוני לשיר אמוני, וזה מעניין. השיר נגמר בקטע אינסטרומנטלי יפה שמזכיר במשהו עבודות של אביתר בנאי.
"כתמים של תרבות" הוא אלבום טוב, מהנה ומעניין. לב ארי בטוח מתמיד בגיטרה שלו ובזהות שלו, והתוצאה מהורהרת מאוד, ומשהו בתנופה שלו עושה חשק לשמוע אותו דווקא בנסיעה ולא במערכת סאונד או במחשב. הכל עשוי מצוין, ובכל זאת, אני מעט מסוייג. יכול להיות שאחרי "העץ הבודד" הציפיות היו בשמיים, וקיווינו לעוד אלבום מופת, מה שלא קרה. היופי הוא שעדיין זה חכם ומשכנע ובכל רגע נתון נמצא שלוש רמות לפחות מעל הרוק הישראלי המדשדש. זה רק צריך עוד להתפוצץ.