קורדרוי 127: החדש של Frightened Rabbit הוא יצירה מיוחדת של להקה מיוחדת

אני לא יודע אם לעובדה שאת "ציור של התקף חרדה", האלבום החדש של פרייטנד ראביט, הפיק חבר הנשיונל ארון דסנר, יש השפעה על התחושות שלי, אבל זה הרבה זמן שלא התרגשתי ככה מאלבום שלם. משהו משמעותי יצטרך לקרות על מנת להזיז אותו מצמרת האלבומים הגדולים של 2016, ואנחנו רק באפריל. החמישי של הסקוטים האהובים הוא מסע שאיכשהו הוא גם מלנכולי וגם קתרטי, גם מכה בפנים וגם גורר אותך החוצה לאור. סקוט האצ'יסון, שעבר לאל.איי והתגעגע הביתה, תמיד ידע לכתוב, אבל כאן הוא בשיאו, חופר עמוק בנפשו המבולבלת, וקשה שלא למצוא נקודות דמיון לכתיבה - סגנונית ותמטית - של מאט ברנינגר. "Painting of a Panic Attack" הוא אלבום עשיר, סוחף, עם נגיעות אלקטרוניות, שבוער על אש קטנה אבל עוצמתית, וטביעת האצבע של דסנר מוחשית. יצירה מיוחדת של להקה מיוחדת. אל תפספסו.

מקום מובטח בעשיריה הפותחת יש גם ל-"Human Performance" של הלהקה הכי נונשלנטית בעולם, פרקט קורטס. ולא רק נונשלנטית כמובן - גם אחת מלהקות הרוקנרול הכי אינטליגנטיות שפועלות כיום, וכזאת שרק משתכללת ונהיית טובה יותר מאלבום לאלבום. זה החמישי של החבורה הניו יורקית של אנדרו סאבאג' ואוסטין בראון, והם רק התחילו ב-2011. לפעמים קשה להבין על מה הם מדברים ומה הם רוצים לומר, אני חושש שסאבאג' הגאון יותר חכם ממני, אבל דווקא הפעם יש רגעים בהירים מאי פעם, ולא יודע איך זה קרה, אבל שיר הנושא הוא שיר אהבה. עדיין אפשר לשמוע במוזיקה המורכבת של פרקט קורטס את פייבמנט, אני שמעתי כאן גם ווייר, בק, R.E.M מוקדמים, ולווט אנדרגראונד וסוניק יות', אבל בסופו של דבר הלהקה היא בליגה משלה, קול חדש וצלול ובולט, מהשמות החשובים של עתיד הרוקנרול.

אלבום הבכורה של סו פולז, להקת הלואו פיי/פאנק/אימו מפורטלנד, יצא כבר בפברואר וזכה בשם המלבב "Rot Forever", ואילו אני התוודעתי אליו רק השבוע, כשיצא הקליפ לשיר "Dom". מאחר ואורכו של האלבום יותר מ-70 דקות, ייקח לי זמן לצלול לעומקו, אבל מדגימה חוזרת של לא מעט שירים מתוך ה-16 (חלקם מגיעים גם ל-8 דקות) נדמה לי שמדובר במועמד לגיטימי במאבק על תואר בכורת השנה. השלישיה הסוערת והלא בלתי יומרנית הזאת עושה רוקנרול שהוא איפשהו בין בילט טו ספיל למודסט מאוס, עם רגעים כבדים יותר. טקסטואלית, אייזיק איגר שר על ה-כ-ל: החיים עצמם, שאלות, בחורות, מחשבות, נפילות, חלומות, אחותו, הכלב שלו. הוא ניים דרופר של פרצופים ואירועים, גם ציני וגם כן וגם מודע לעצמו וגם רק רוצה לעשות כיף, ככה זה הצעירים האלה. ואת האלבום הוא מסיים עם תקווה, לסוגה: "אני רק רוצה להאמין שמה שאני עושה הוא בעל משמעות בשביל מישהו אחר, לפני שאני מת ונרקב לנצח".

וליד האלבומים האלה מחוויר החדש והמאכזב של הלאסט שאדו פאפטס. אחרי אלבום בכורה מצוין של אלכס טרנר ומיילס קיין, שלא לדבר כמובן על השיאים של ארקטיק מאנקיז, מגיע "כל מה שציפיתם לו" בעל השם המודע לעצמו כי אנחנו כה מגניבים, ו - נו - מתגלה ככמעט כל מה שלא ציפינו לו. יש רגעים שבהם הוא זורח, ויותר מדי רגעים אחרים שבהם הוא מרגיש כמו אוסף שאריות שלא היו מספיק טובות כדי להיכנס לסבב של להקת האם של טרנר, שירים שמקליטים על הדרך. יותר אווירה ועיבודים נפלאים של אואן פאלט ופחות מדי תוכן, האלבום הזה לא מתרומם ולא מותיר חותם, מרגיש כמו פסקול לאיזה סרט מהסיקסטיז בכיכוב השניים, שנמצאים בתעופה עצמית מעט מביכה, ומלא בחורות. כשטרנר מסיים אותו בהצלחה עם המשפט "זה בטח עינוי כשאני מדבר על החלומות שלי", אתה לא יכול שלא לתהות האם הוא ידע שיהיו מי שיתאכזבו מהאלבום הזה, שרבים כל כך חיכו לו בסבלנות שמונה שנים מאז "The Age of the Understatement . גרוע מכך: טרנר עוד רגע עובר סופית ממבריק למעיק. וזו תהיה טרגדיה.

זוכרים את הדאנדי וורהולס? אני שכחתי, וקיבלתי תזכורת לקיומם השבוע עם שיר חדש מתוך אלבום חדש, "Distortland", שיצא בשבוע שעבר. כך נזכרתי שפעם ממש חיבבתי את קורטני והחברים, כי הם עשו שירים מתוקים, כמו זה.

יאללה שייצא כבר "Ullages", האלבום החדש של איגולז, כי אם הוא יהיה בליגה של השירים שיצאו ממנו עד כה, תהיה חגיגה. הנה עוד מנה מתוכו, וכן, אנחנו עדיין בלידס, ועדיין באייטיז.

"The Way it is" הוא שיר יפהפה ונצחי שתמיד תשמח להיתקל בו ברדיו, וחתום עליו ברוס הורנסבי הגדול. הורנסבי הוא כמובן לא וואן היט וואנדר אלא אגדה אמריקאית שלא מפסיק לעבוד והשפיע על לא מעט מוזיקאים שהמדור הזה אוהב, ביניהם ג'סטין ורנון. בקיץ יופיע הורנסבי בפסטיבל של ורנון בוויסקונסין, ובתמורה בון איבר גמל לו בקולות רקע בשיר היפה הזה, מתוך "Rehab Reunion", האלבום החדש של הורנסבי שייצא ביוני.

שיר נאה של ותיקי האינדי מאוקלנד, רוג ווייב, שיוציאו בסוף החודש את אלבום מספר שש שלהם,"Delusions Of Grand Fur", ויצפו בהנאה איך כל מיני סדרות טלוויזיה אמריקאיות ממשיכות לסדר להם בוחטות של תמלוגים.

פ'אדר ג'ו מיסטי עושה ריהאנה, ואם יורשה לי - יותר טוב מהמקור.

והנה הרכב הצד של ניית'ן וויליאמס מווייבז עם קאבר שהולך הכי שמאלה מהמקור של ניין אינץ' ניילז.

כשכריס קורנל כתב את "Reach Down" ו-"Say Hello 2 Heaven", שני שירי הזיכרון לאנדרו ווד - חברו, שותפו לדירה והסולן של מאדר לאב בון שמת ממנת יתר במרץ 1990 - סאונדגארדן שלו עדיין לא היתה מי שהיא עתידה להיות רק שנה מאוחר יותר, ופרל ג'אם עוד לא היתה קיימת. קורנל חשב להקליט רק את שני השירים האלה ופנה לג'ף אמנט ולסטון גוסארד, שהיו חלק ממאדר לאב בון, כדי שינגנו איתו. גם המתופף של סאונדגארדן מאט קמרון והגיטריסט מייק מקרידי הצטרפו, וכצפוי זה לא נגמר רק בשני הקטעים האלה: הם החליטו להוציא אלבום שלם ולקרוא לו, ולעצמם, טמפל אוף דה דוג, על שם שורה מאחד השירים הכי יפים של מאדר לאב בון, "Man of Golden Words" .

האלבום הוקלט ב-15 יום ובחור צעיר בשם אדי ודר, שבדיוק ניסה להתקבל ללהקה שכמה חודשים אחר כך תהפוך לפרל ג'אם, תרם קולות רקע לסינגל הכי מפורסם מיצירת המופת הזאת, "Hunger Strike". בשבת הקרובה האלבום הזה יחגוג יומולדת 25, וזה דבר משמח שכל מי שהיה מעורב ביצירתו חי ועושה מוזיקה בהצלחה מרובה. פרל ג'אם פתחו השבוע עוד סיבוב הופעות ענק, קורנל יגיע לישראל במאי לשתי הופעות אקוסטיות, והוא צפוי לבצע לא מעט שירים מהאלבום. "טמפל אוף דה דוג" הוא עדיין אלבום אדיר, ומעורר לחיים כל כך הרבה זכרונות.