פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוף העולם לייט: "2084" הוא חיקוי זול של ספרי דיסטופיה גדולים

      ספרו החדש של באולם סנסל האלג'יראי מנסה לתעל את החשש העולמי מהפונדמנטליזם האיסלאמי לאפוקליפסה עתידנית, אבל איכות הכתיבה הירודה שלו והנטייה להעמיס בדימויים וסמלים, מותירים טעם מר של אכזבה

      "איני יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אבל ברביעית ישתמשו במקלות ואבנים", הגה אלברט איינשטיין את המשפט האפוקליפטי הנודע. בניתוח כלי הנשק המתקדמים של ימינו ויחסי הכוחות הבעייתיים בין העולם החופשי לפונדמנטליזם הדתי, התחושה היא שבכל יום שעובר יש לנבואה הזו אחיזה גדולה ככל האפשר במציאות.

      הסופר האלג'יראי בואלם סנסל, שכבר בספרו "הכפר של הגרמני – או יומנם של האחים שילר" השווה בין האיסלאם הקיצוני לנאציזם, לוקח את נבואת הזעם שלו צעד קדימה ברומן "2084 סוף העולם", שראה בשנה שעברה אור בהוצאת "גאלימר" היוקרתית. בעולם שלו, כמו בזה שצפה איינשטיין, כבר נלחמים במקלות ובאבנים. טכנולוגיה היא נחלת העבר, תוצר של הסגידה לאלים שאינם מכבדים קדמה. אטי הוא הגיבור, אזרח מדינת אביסטן, שנשלטת על ידי דת פנאטית שהשתלטה על העולם לאחר מלחמה עקובה מדם. אף שחונך לא לחשוב רעות, או יותר נכון לא לחשוב בכלל, הוא מתחיל לפקפק באמונה הנכפית עליו, וחרף כל הסיכונים יוצא למסע לחקר האמת.

      אולי עדיף במקרה זה להקדים את המאוחר ולהכריז כבר כעת ש-"2084" הוא ספר רע. אפילו גרוע. אם תרצו, ממש-ממש גרוע. הסיבה העיקרית היא פשטנותו המחרידה ונטייתו לדמיון ילדותי. גם ג'ורג' אורוול, מקור ההשראה של סנסל, תקף ב-"1984" את המשטרים הטוטליטריים בעולמות דמיוניים עם שמות שהמציא ומבלי לנקוב במדינות מפורשות, אבל נדמה שסנסל הולך רחוק מדי עם הדמיון ומפתח אותו באופן שאינו מעורר השראה, בלשון המעטה. יותר מדי דימויים, יותר מדי סמלים, יותר מדי שמות מופרכים – קצת כבד, העסק הזה.

      הבעיה המרכזית בכתיבתו של סנסל, שנגלתה גם ב"הכפר של הגרמני", טמונה בכך שהוא מייצר את הפרובוקציה אבל לא יוצק לתוכה חומר. המורכבות, לכאורה, של הרומן מתגלה כפשטות. הזהב המחשבתי הוא לא יותר מפירורי אבק. התחושה ב-"2084" היא שבסרט הזה כבר היינו. למעשה, סנסל אינו ממש מסתיר את זה – לשיטתו, "1984" הוא ספר שהיה צריך להיכתב שוב, הפעם תחת מעטה של אפוקליפסה דתית במקום פוליטית. כמעט כל שורה נראית כמו חיקוי זול של ספרי וסרטי הדיסטופיה הקלאסיים (עם מוטיבים שמזכירים אפילו את "כוכב הקופים") – אותו נראטיב של גיבור אחד שיוצא נגד השיטה בלי סיכוי אמתי לנצח אותה, ומנסה לגייס את הסובבים אותו בלי לדעת שהוא יכול לסמוך עליהם. הצרה היא שהרומן שלו לא כתוב מספיק טוב על מנת שנאמין כעת שזהו הספר שחוזה את העתיד.

      וזה לא שאין ספרים שגורמים לנו להאמין בכך. כמעט מתבקש להשוות ל-"2084" רומן אחר שיצא מעט לפניו ב-2015 – "כניעה" של מישל וולבק. ראוי להסביר, כי וולבק וסנסל כותבים על תקופות שונות באבולוציה של התפתחות ההשתלטות האיסלאמית – הראשון מסמן את תחילת התהליך בצרפת ובאירופה, השני כבר מגיע בשלב הסיכומים וממחיש את ההרס והחורבן שהשאירה הרודנות הזו בכל העולם. וולבק משחרר את החלקיק האלמנטרי באלגנטיות אל הקורא – הגיבורים שלו הם זאבים בעור של כבש, אנשים לגיטימיים עם אג'נדה מרוככת וליברלית, לכאורה, ממש כמו הפוליטיקאים המסוכנים והמוחשיים ביותר. וולבק מגיע אל הקורא דרך תהליך מתמיד של אלחוש, מייצר תחושה שהדברים קורים כפי שהם אמורים לקרות באופן טבעי, וכשההרדמה מתפוגגת התוצאה שלו הרסנית ומפחידה מכפי שניתן לתאר. אצל סנסל, לעומת זאת, הכול מוגש כמו קערית אדממה במסעדה בינונית – מה שהזמנת הוא מה שאתה מקבל, בלי תוספות וללא שמץ של תחכום.

      בצרפת היללו את "2084". ברנאר פיבו, גדול המשפיעים בעולם בתחום ביקורת הספרות, כתב כי זהו "ספר מרשים, מרשים מאוד, שלערכו הספרותי נוספת קריאת אזהרה". קשה לחלוק על דעתה של אושיה נעלה כזו (ללא קורט של ציניות), ובכל זאת אאזור אומץ ואתעכב על הסיפא של המשפט. אני סבור שמדובר בשרלטנות גרידא, של סנסל כמובן. בסיטואציה של היום, כשאירופה סובלת מפיגועים תכופים ודאעש מידפק על הדלת, קל מאוד לייצר ספר על השואה העולמית שתמיט עלינו הקיצוניות הדתית. לא מסובך מדי, כפי שמגדיר זאת פיבו, "להוסיף קריאת אזהרה". הרי כל מה שצריך הוא להגיד "דת" ו"סוף העולם" ולהגיש בחנויות הספרים. סמכו על הנוסחה הזו, היא כבר תעבוד.


      "2084" / באולם סנסל, הוצאת כתר, 224 עמודים/ תרגום: שירן בק.