פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקולנוע הישראלי איבד את פניו: פרידה מרונית אלקבץ

      בחייה הקצרים מדי, אלקבץ הספיקה לרשום את עצמה באותיות זהב בדברי הימים של הקולנוע המקומי ולהיות בשר מבשרו, חלק בלתי נפרד ממנו. אבנר שביט סופד לענקית

      הקולנוע הישראלי איבד את פניו: פרידה מרונית אלקבץ
      עריכה: אביב אירגז

      הקולנוע הישראלי איבד הבוקר את הגברת הראשונה שלו ואת הפנים שלו. מבחינת כל צופה בינלאומי בשנים האחרונות, הסרטים המקומיים זוהו עם רונית אלקבץ. אף אחד אחר בתעשייה המקומית לא הצליח לגבש לעצמו פרסונה כל כך חזקה.

      כמה עוצמה היתה בה! אפילו במקום כמו פסטיבל קאן, בו באמת ובתמים מסתובבים גדולי הכוכבים בעבר ובהווה, אי אפשר היה להתעלם מן הנוכחות שלה, וכשנכנסה למתחם כלשהו, מיד עמדה במרכז העניינים. כן, היו לה גינונים, זה ברור, וכולנו חטפנו מהם, אבל היא הרוויחה ביושר כל אחד ואחד מהם. דיווה אמיתית – אבל גם אמנית אמיתית, גדולה מהחיים, חד פעמית.

      לא פעם בזו לה כאן. מה לעשות, היא היתה גם אשה וגם מזרחייה, ואין מטרה קלה כזו. אז עשו עליה פארודיות ובעיקר לא הפרידו בין העיקר והטפל. כמה טרגי עכשיו שאחד הראיונות הטלוויזיוניים האחרונים עמה הסתיים בשאלה לא רלוונטית ובפיצוץ, ובפעם נוספת בה לא קיבלה הערכה ראויה על הישגיה העולמיים – במקרה זה, הופעתה בתפקיד הראשי בסדרה של ערוץ הטלוויזיה החשוב בצרפת, אחד החשובים באירופה.

      ששון גבאי ורונית אלקבץ בסרט "ביקור התזמורת" (יח"צ)
      רונית אלקבץ וששון גבאי ב"ביקור התזמורת" (צילום: יח"צ)

      איזו עוד אושיה בתרבות הישראלית היתה יכולה להתגאות בתפקיד כזה? ובכך שעמדה בראש חבר שופטים של תחרות בפסטיבל קאן? ובזאת שהופיעה בסרטים לצד כוכבים צרפתיים בסדר הגודל של קתרין דנב, אדל אקסרקופולוס, רושדי זם ואחרים? והרשימה הזו ודאי היתה רק הולכת ומתארכת לו נשארה עמנו.

      אבל גם כך, בחייה הקצרים מדי, הספיקה אלקבץ לרשום את עצמה באותיות זהב בדברי הימים של הקולנוע המקומי ולהיות בשר מבשרו, חלק בלתי נפרד ממנו. ההיסטוריה שלו היא גם ההיסטוריה שלה.

      בשלושת העשורים האחרונים, רונית אלקבץ היתה בכל ציון דרך משמעותי של התעשייה: היא היתה שם בתחילת שנות התשעים, ב"אדי קינג" של גדי דר וב"צלקת" של חיים בוזגלו, שסימלו את התעוררותה של השאפתנות בקולנוע המקומי, בצד חוסר היכולת שלו בזמנו לתקשר עם הקהל. היא היתה שם גם באמצע העשור, ב"שחור" של חנה אזולאי-הספרי, שבישר את הגל המזרחי החדש.

      היא היתה שם בתחילת העשור הבא, ב-2001, כש"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי שבר קופות וזכה להערכה בינלאומית, הקים לתחייה את הקולנוע המקומי והחל את העידן המוצלח שנמשך עד היום; והיא היתה שם כמה שנים לאחר מכן, ב"אור" של קרן ידעיה מ-2004, זוכה מצלמת הזהב ואחד הסרטים הישראלים המשפיעים ביותר של זמננו, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התכנים, שפתח כאן את הדלת לעוד יצירה נשית ו/חברתית; והיא כמובן גם היתה שם שלוש שנים לאחר מכן, כש"ביקור התזמורת" של ערן קולירין מ-2007 הביא לשיא את תור הזהב שלנו, ונרשם כאחת היצירות הקולנועיות הכחולות-לבנות המצליחות והמוערכות אי פעם בניכר.

      רונית אלקבץ בפסטיבל קאן 2010 (GettyImages)
      רונית אלקבץ על השטיח האדום (צילום: Getty Images)

      רונית אלקבץ היתה שם גם כשהחל הדיאלוג הפורה בין התעשייה הישראלית לצרפתית, שבעצם איפשר את הקיום הכלכלי של הקולנוע המקומי ואת התהודה הבינלאומית שלו. בזכות קשרי הגומלין הללו, היא שיחקה בסרטים שנעשו בצרפת ומנגד, שחקנים ואנשי צוות צרפתיים השתתפו ביצירותיה שלה, ותרמו להם מכישרונם וניסיונם.

      היא גם היתה שם כשהחלה הזליגה מן המסך הגדול אל הטלוויזיה, ורק סמלי כי לאחר כל כך הרבה סרטים, עבודתה האחרונה בסופו של דבר תירשם כמיני-סדרה הצרפתית "Trepalium".

      והיו כמובן גם את העבודות שביימה בעצמה, יחד עם אחיה שלומי. המסע שהחל ב"ולקחת לך אשה", המשיך ב"שבעה" והסתיים ב"גט" ייזכר כטרילוגיה הטובה והמשמעותית בתולדות הקולנוע הישראלי, והפרק הנועל שלה הוא אולי הסרט המקומי הגדול ביותר של השנים האחרונות. לא פעם הזדמן לי לראותו עם קהל זר. מדהים היה לראות עד כמה הצופים מרותקים למסך, מכושפים בידי הפנים של רונית אלקבץ ובידי השליטה שלה במצלמה.

      כשאלקבץ לא עמדה בעצמה מאחורי המצלמה, ביימו אותה טובי וטובות היוצרים והיוצרות כאן, והיא שיתפה פעולה גם עם טובי וטובות השחקנים. יש זהות כמעט מוחלטת בין רשימת האנשים שהיתה להם הפריבילגיה לעבוד עמה בחייה ובין רשימת האושיות הבולטות של הקולנוע המקומי העכשווי. לדבר עליה זה לדבר עליו, וגם בעתיד, להיזכר בתולדותיה יהיה ללמד את תולדותיו.

      אלקבץ תמיד היתה שם והיא רצתה להישאר. המעטים שידעו על מחלתה נדהמו מתעצומות הנפש שגייסה כדי להילחם בה, וזו היתה מלחמה כה אמיצה ונחושה עד שכמעט כל מי שפגש בה היה משוכנע כי עומדת מולו אשה בריאה לחלוטין, ומותה היום התקבל אצלו בתדהמה גמורה.

      רונית אלקבץ היתה, עד הרגע האחרון, האשה הנכונה בזמן הנכון. לכן, לו רק היינו זוכים בכך שתישאר עמנו, אפשר רק לדמיין את התרומה המפוארת והמתמשכת שלה לתרבות המקומית, ואי אפשר שלא להצטער על כך שכבר לא תזכה להוציא לפועל את כל אותם פרויקטים שהיו לה בקנה.

      גט (יח"צ)
      רונית אלקבץ ומנשה נוי ב"גט" (צילום: יח"צ)

      הקולנוע הישראלי לא יהיה אותו דבר בלעדיה. הוא לא היה אותו דבר לפניה וכמובן שגם לא יהיה אותו דבר אחריה. במותה, הותירה רונית אלקבץ מורשת של קולנוע איכותי אך קומוניקטיבי, מקומי אך אוניברסלי, אקטואלי אך על-זמני, עדין אך בועט, חברתי ופמיניסטי ובעיקר כל כך מלא תשוקה ובטוח בעצמו, עד שלא אכפת לו מה אומרים עליו והוא הולך עד הסוף בדרכו, יהיה מה שיהיה.

      יש מעט אנשים שבאמת ובתמים אפשר לומר עליהם כי תמיד הלכו בדרכם ותמיד היו הם עצמם, היה מה שהיה. רונית אלקבץ היתה כזו, ולכן כל צופה קולנוע, ויהיה זה בתל אביב, בטוקיו או בלוס אנג'לס, זכר אותה, לא בילבל אותה עם אף אחד אחר וחשוב מכל – לא שכח אותה.

      אם על הגולן אומרים שהוא העיניים של המדינה, אז רונית אלקבץ היא הפנים של המסך הגדול שלה. הקולנוע הישראלי לא סתם מרכין את ראשו היום ולא סתם מוחק את חיוכו, אלא מסתובב בלי פרצוף בכלל.