קראו את הפרק הראשון של "בית על מים רבים"

זה אחר זה נבלעים האנשים בתוך המטוס לאמסטרדם, זה אחר זה אחר זה. גם יואל הולך ומתקרב אל הפתח, אך לפתע נבלם קילוח הנכנסים בגלל מישהי, אישה במעיל רוח כתום, שנטעה את עצמה בפתח הבואינג?737 וממאנת להמשיך פנימה. המחשבות של יואל כבר שייכות לרומן החדש שהוא החליט לכתוב, והוא חושב על האישה הזאת ושואל את עצמו מי מהדמויות החדשות שלו היתה מסוגלת להודות כך ב??פחד התשתיתי, העירום, של כל בן תמותה.

הבא אל המלכודת המעופפת הנקראת מטוס. מי היתה מתנדבת לשבש במו גופה את פסאדת "הכול בסדר", ולחלל את הסדר המקודש שבני אדם נאחזים בו ובלבד שלא יצטרכו להודות שבאמת הכול תוהו.

ממקומו בטור הממתינים אין יואל רואה אלא את גבה של האישה, שגם מבעד ל?פלסטיק הכתום של מעילה? אפשר לקלוט כמה הוא קפוץ, ומעבר לכתפיהם של העומדים לפניו הוא מבחין באגלי הזיעה הבוקעים בבת אחת על עורפה ומסביב לאוזניה. הטור מתחיל לבעבע בעצבנות, אנשים מציצים בחרדה בפתקי האישור?עלייה?לטיסה?מספר?זה?וזה שבידיהם, נאחזים בפיסות הנייר הרבועות כבהבטחה שסופו של המטוס להמריא. והנה מופיע מאי שם איש במדים מבהיקים, בשיער אפור ובהבעה סמכותית, מציג את עצמו כמנהל הטיסה ומניח זרוע אבהית על שכמה של הנוסעת התקועה. בעוד הוא מוביל אותה בעדינות הצידה ממשיך המטוס להתמלא, ויואל עובר על פניהם ושומע אותו אומר לה, האמיני לי יקירתי, בכל טיסה יש לי נוסעים שמפחדים, וזה בסדר גמור. אני מבטיח שבזמן ההמראה אני אבוא להחזיק לך את היד.

כשהוא מוזמן לחו"ל בענייני ספריו, הוא ובת?עמי טסים בדרך כלל במחלקת העסקים וכך נחסכים ממנו החיכוך עם המוני הנוסעים והחשיפה להמוני מבטיהם. כיוון שהפעם הוא טס לבדו, ובעיקר כיוון שהוא מממן את הכרטיס מכיסו, בחר לנסוע במחלקת התיירים ולכן לא נותר לו, כרגע, אלא להשתחל אל מושבו במרב הפרטיות האפשרית. תסתכל רק ישר ולמטה, הוא מזכיר לעצמו, רק ישר ולמטה, אל תרים את העיניים לא למעלה ולא לצדדים, פן ייתקל מבטך במבטו של מישהו שעלול לזהות אותך. ותיזהר זהירות גדולה מאנשים שכבר זיהו מי אתה ומנסים ללכוד את תשומת לבך, ומכאלה שאתה שומע אותם אומרים זה לזה: הנה יואל בלום. או: הנה הסופר ההוא. או: הנה המפורסם הזה עם הכובע?קסקט, נו תזכירי לי איך קוראים לו.

רק שבוע חלף מאז נסיעתו הראשונה לאמסטרדם ומאז אירוע קבלת הפנים, שערך לכבודו המו"ל ההולנדי של ספריו בהשתתפות אושיות מקומיות מתחומי הספרות והתקשורת. רק שבוע מאז שהוא ובת?עמי שוטטו בין ההמונים גבוהי הקומה בעיר האופניים ותעלות המים, גומאים רחובות כיכרות ארמונות ומוזיאונים. בערב הגיעו רצוצים ורעבים אל ביתו היפה של המו"ל, בשדרת אפולו שבדרום הישן של אמסטרדם, אך נאלצו להסתפק בארוחה של פיסות גזר ומלפפון: הכיבוד שעל השולחנות היה עשיר ומגוון, אלא שגם כאן, כמו בהרבה אירועים חגיגיים הנערכים לכבודם ברחבי העולם, ניכר שהמארחים לא העלו בדעתם כי עוד ישנם, בימים נאורים אלה, בני?תרבות המקפידים על דיני הכשרות העבריים הקדמוניים.

לקראת חלקו השני של האירוע הספרותי התבקש האורח הישראלי לשבת על כיסא מגולף במרכז הסלון ההולנדי, סמוך למזנון ההולנדי המסוגנן שעל מדפיו ערוכים כלי הד??ל?פ?ט ההולנדיים העשויים פורצלן לבן מעוטר בכחול ולנוכח החלון ההולנדי הגדול, הרחב, הפתוח אל תעלת מים זרו?עה השתקפויות מנצנצות. מקבלי פניו התיישבו מולו וציפו שיענה לשאלת בעל הבית סמוק הלחיים על ההבדל בין הסופרים הישראלים המקוטלגים כסופרי דור הקמת מדינת ישראל, לבין אלה הידועים — כמו מר בלום עצמו, ואני מקווה שזה בסדר מצדך שכאן נכנה אותך פשוט יואל — כסופרי הגל הישראלי החדש.

העבר אינו ניתן לגניזה, דיקלם יואל באנגלית רהוטה את התשובה שהוא משיב על השאלה הזאת תמיד, תוך שהוא משלב רגל על רגל ומישיר מבט נעים אל קהליו המתחלפים מעת לעת ומארץ לארץ. אי אפשר, לטעמי, לכתוב ספרות ישראלית ללא התייחסות ישירה או עקיפה לתל הארכיאולוגי, שעל גביו מדינת ישראל צומחת ואת חופיו מלחכים גליה הישנים והחדשים גם יחד.

פרצופים קשובים הינהנו אליו בהבנה, ושמא אף באמפתיה.
פרצופים קשובים תמיד מהנהנים אליו בהבנה ושמא אף באמפתיה.

עם זאת, הדגיש בקרשנדו? הדרמטי שקולו תמיד עולה אליו בנקודה הזאת, סופרים ישראלים בני הזמן הזה הם קודם כול סופרים ישראלים בני הזמן הזה. אני עצמי מקווה שכתיבתי אינה מתבוססת בב?יצת העבר, כי אם נושאת את נפשי, ואת נפשות קורא?י, אל מה שהווה ואל מה שעתיד להיות.
המשחק נמשך. ההולנדים שאלו, כמו שאנשים שואלים אותו בכל מקום, אם הדמויות המאכלסות את ספריו הן דמויות ישראליות טיפוסיות. והוא השיב, כמו שהוא משיב בכל מקום, כי בעיניו הדמויות שלו הן אוניברסליות.

לרגע התלבט אם לחרוג ממנהגו, ולספר, דווקא לקהל הזה, כמה הוא עמ?ל בכתיבתו לדייק כל דמות כך שתגלם את כל האדם. ללכוד בכל תנועה את כל התנועות שהיו ושיהיו. לנסח את לב הדברים, את לב הדברים עצמו.

בדומה לדמויותיו של כל סופר, אמר כמו שהוא אומר תמיד, גם הדמויות שלי חיות ופועלות במציאות שאותה אני מכיר מקרוב. כסופר שחי במציאות הישראלית, אך טבעי שגם הדמויות שלי קשורות למציאות הישראלית. אבל הסיפורים, שאני מספר על הדמויות הללו, מספרים על האדם בכל מקום שבו הוא נושם, בכל מקום שבו הוא אוהב, בכל מקום שבו הוא מתגעגע.

לחייו הסמוקות של המו"ל המארח הסמיקו עוד, כשקרא באוזני אורחיו מתוך מדור הספרים של הניו יורק טיימס: "אין להתפלא על שספריו של יואל בלום כבר תורגמו ליותר מעשרים שפות ועל שהוענקו לו מיטב הפרסים הספרותיים. יואל בלום הוא קוסם, שנפנוף בשרביט הקסמים שלו הופך כל אנקדוטה אנושית לגרעין סיפורו האישי של כל קורא".

וגון הלחיים ההולנדיות הפך לארגמן כהה כשהוסיף וקרא: "אתה לוקח לידיך רומן מאת יואל בלום, ומובטח לך כי עומד להיחשף בפניך סודך הכמוס ביותר: הסוד שעל קיומו לא ידעת".

עוד כמה שאלות מו?כ??רו?ת, בלתי נמנעות — ויואל כבר העריך שהערב מתקרב אל סופו המיוחל.

אלא שאז הופנתה אליו שאלה בלתי צפויה, על ידי אדם שהוצג לפניו קודם לכן כעיתונאי מקומי בשם נוימרק, או אולי נויברג.
אם אינני טועה, קרא אליו השואל ממקום מושבו בקצה הימני של מעגל הכיסאות, אם אינני טועה — מר בלום, יואל — אתה עצמך נולדת כאן, באמסטרדם?

בחדר נפלה תדהמה. גם יואל נדהם, שכן למיטב ידיעתו אין הנתון הזה מופיע בשום מקור?מידע מודפס, או וירטואלי, העוסק בו ובתולדותיו. הוא ניסה להיזכר בשמו של העיתונאי הזה. נוישטט? נוימן? האם הוא יהודי?

ותוך כדי כך שמע את עצמו משיב ברוגע: העובדה הזאת נכונה, כלומר מבחינה טכנית אכן נולדתי באמסטרדם. אבל משפחתי היגרה מכאן לישראל בהיותי תינוק, ועל כן מאז ומעולם ראיתי את עצמי כיליד ישראל.

אחר כך הצליח להסיט את השיחה מן ההיסטוריה האישית שלו בחזרה אל זו הישראלית הקולקטיבית, ולומר עוד כמה דברים על הספרות העברית בתמורות העתים. אבל סוגיית מוצ?או ההולנדי כמו נתקעה במרכז המעגל, ואיש מן הנוכחים לא גרע ממנה עין. יואל שיער שהם מצפים ממנו לפרטים ביוגרפיים נוספים, מעבר לאלה שנידב להם בינתיים אותו נויהאוז, או נויפלד, על היותו של הסופר הישראלי המפורסם בן למשפחה יהודית?אמסטרדמית ותיקה אשר נעקרה ממקומה בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה.

הם לא תיארו לעצמם, שגם הסופר הישראלי אינו יודע על כך שום פרט נוסף.

"בית על מים רבים" / אמונה אלון, הוצאת כנרת זמורה, 286 עמודים.