פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 135: אסף אמדורסקי מתחרה נגד עצמו ומסיים בתיקו

      האלבום החדש של אסף אמדורסקי יותר טוב מחומרים אחרים שיוצאים בישראל אבל מאמדורסקי - בואו נודה בזה - מצפים ליותר וגם: הראפר פלד באלבום שהוא הימור מוצלח

      קשוב מאוד 135: אסף אמדורסקי מתחרה נגד עצמו ומסיים בתיקו
      צילום: דייב שחר עריכה: נועה לוי

      (בסרטון: פלד שר "על עננים" במסגרת שיר בחזרה)


      אסף אמדורסקי - "פה"

      אסף אמדורסקי נחוש להוכיח שהוא נמצא כאן, שהוא מעודכן, שהוא לא הלך לשום מקום, שהוא רלוונטי, שיש לו מה להגיד ושיש לכם מה לשמוע. האלבום החדש של אמדורסקי נקרא "פה" ללא ניקוד, ושמו יכול להיות מובן בתור "כאן" או איבר הדיבור, וכפל המשמעויות משרת בדיוק את הרעיון הזה. ולכן, ובאופן מוצהר, "פה" אמור להיות אלבום להיטים. "צד א" היה פרויקט אמנותי יותר, ב"שרים הדודאים" ובאלבום ההופעה עם קרני פוסטל לא היו חומרים חדשים, ו"פה" אמור להיות זה שיעניק לאמדורסקי עוד "רכבת לצפון", הלהיט הענק שלו מ-2008.

      באחד הראיונות שהעניק אמדורסקי לקראת צאת האלבום הוא הבהיר שהוא חש שזמן התודעה שלו אוזל (15 דקות וכו'). תחושות דומות אפשר היה לגלות בקמפיין ההדסטארט שליווה את צאתו של "פה". לאמדורסקי, שביקש מהקהל 100 אלף שקלים, לקח לא מעט זמן להשלים את המשימה, בזמן שאביב גדג' למשל, בקמפיין שעלה פחות או יותר באותו הזמן, שביקש סכום נמוך יותר, אסף יותר כסף, יותר מהר ומיותר תורמים. בסופו של דבר הכסף נאסף והאלבום של אמדורסקי יצא, השבח לאל.

      אז "פה" הוא אלבום מאוד פופי, מאוד אלקטרוני, מאוד מהיר. יש משהו מעורר הערכה באמנים שעולים מאלבומים איטיים ושקטים לקצב כל כך גבוה. ובכלל, זה אלבום שמח ואמדורסקי ממלא אותו בחיוניות. מבחינת אנרגיות, "פה" נשמע יותר קרוב לאלבומים הראשונים והמצוינים של אמדורסקי משנות ה-90 מאשר לחומרים המאוחרים יותר שלו, אבל אין מה לטעות - זה אמן מבוגר יותר, מפויס יותר, וגם פחות ניסיוני: "פה" לא מגלה לנו על אמדורסקי שום דבר חדש ממש כמוזיקאי. הלחנים כאן מאוד מזוהים, והאינסטינקטים אותם אינסטינקטים. רעיונות ומקצבים משירים כמו "סיני" ו"גולשים" מהאלבום "הרי את" מפוזרים כאן בכמה וכמה מהשירים. הפנים החדשות של אמדורסקי כאן נובעות מהעמדה שלו כלפי העולם, בעיקר בשיר הפותח "מגדלים", ובשיר הסוגר ששמו מדבר בעד עצמו - "אנשים שקופים".

      "מגדלים" הוא שיר ענק, והוא הלהיט התורן של האלבום. הפקה נפלאה לטקסט גדול ופזמון מרגש: "מהקומות הגבוהות במגדלים החדשים - אנחנו לא במקרה נראים קטנים". זה הד למחאת הדיור מלפני חמש שנים, זאת לקיחת צד וזאת בעיקר ההצהרה של אמדורסקי שהוא רוצה לצעוק - ובישראל זה אף פעם לא עניין של מה בכך. שאר הניסויים, בעיקר באלקטרוניקה, מביאים הרבה רגעים מרתקים באלבום, בעיקר "שדות צהובים" או "המפקדים של מוגרבי" המסתורי. גם ביום בהיר זה כמה וכמה רמות מעל רוב הדברים שקורים פה.

      תמיד טוב לקבל אלבום חדש מאסף אמדורסקי, וכאן גם קבור הכלב: אמדורסקי הוא גאון. אין לו כמעט מתחרים בכמות הכישרון או הכריזמה בז'אנר שלו, ולכן גם טוב מאוד זה לא מספיק. כמו שאומרים על ספורטאים מסוימים, הוא מתחרה נגד עצמו ונגד ההיסטוריה, לא מול שאר הליגה. הציפיות ממנו הן בשמיים, ו"פה" לא נמצא בשמיים. הוא לא חד-פעמי כמו "מנועים שקטים", הוא לא נוטף זעם כמו האלבומים הראשונים שלו, וגם לא מעודן ומהפנט כמו "צד א". התקווה שעולה מ-"פה", היא שאמדורסקי יישאר פה, ושלא יעברו שוב חמש שנים בין האלבום הזה לאלבום הבא.

      פלד - "הכל עליי"

      הפריחה של ההיפ הופ הישראלי היא כבר עובדה בשטח. הקהל מגיע, האלבומים נמכרים, והשירים נטחנים ובצדק. אחת מהסיבות להצלחה, מעבר לערכי הפקה גבוהים, לצמא של הקהל ולאיכות החומרים (והם טובים), היא גם העובדה שרוב החומרים הם יחסית מרוככים עבור האוזן הישראלית. ההיפ הופ הישראלי - או לפחות הגל המצליח שלו - לא ממש הצמיח ראפ הארדקור, אלא גרסאות יותר מעודנות שמשולבות בהשפעות מקומיות. דרך אגב - זה בסדר גמור. זה בסדר שלפופ הישראלי יש מוטיבים משלו ולראפ הישראלי יש סגנון משלו וכך גם עם ז'אנרים אחרים, זאת רק נקודה למחשבה.

      ואם הסכר נפרץ והסצנה כבר מספיק ערנית ומוערכת בשביל להתייצב, אז יוצאים גם דברים פחות קלים לעיכול. זאת הוכחה לכך שהגל הזה לא כאן כדי להיעלם. פלד הוא המייצג המובהק של אמנים כאלה, ויש לי עוד כמה שמות שעולים לראש אבל עדיין לא עשו את הפריצה הגדולה שלהם קדימה. פלד כבר די ותיק בסצנה הזאת, ואלבום הסולו הראשון שלו, "ח.ר.ק.ו.ת" מלפני כמה שנים, היה אור באגף של ההיפ הופ הישראלי כשהוא עוד לא עשה כמעט אף רעש. כמו אז, מיכאל כהן ואורי שוחט אמונים על ההפקה, וזה בדרך כלל תנאי מקדים למשהו מצוין.

      "הכל עליי" הוא הימור מוצלח: הוא בוטה יותר מרוב מה שקורה כאן, והוא חופר יותר מרוב מה שקורה כאן. הוא ארוך מדי לטעמי וזה חבל - כי החצי השני שלו טוב בהרבה מהראשון, אבל כשיש קטע טוב באלבום, הוא ממש טוב. פלד מצטיין במפגשים בין ראפ לרוק כבד. באלבום הקודם זה היה הסימפול של של פורטיס ב"לא טוב", עכשיו זה "בא בבום" שיונק בעליל מרייג' אגיינסט דה מאשין. מהרגע שהשיר הזה מגיע מתחיל רצף מעולה של שירים, ובמיוחד "טיפת מזל": זה שיר שלא מתלונן סתם - הוא רותח מכעס, והאש והביט המעולה נותנים לו תנופה אדירה. "אין לי שום עתיד, נשאר לי לברוח / זוכר איך בבית ספר הם שטפו לי את המוח / על האצ"ל והלח"י והחזון של הרצל - הכל נשאר פה אגדה אם לא נולדת בן של" - אלה שורות חזקות מאוד. ויש עוד הרבה שירים טובים אחרים: "אין יותר טוב מזה", שכבר מתנגן בגלגלצ, הוא להיט בפוטנציה, והשיר הסוגר "מילה" עם גילי יאלו הוא גם קטע ששווה לשים אליו לב. שורה תחתונה: משמח מאוד.