בואו (לא) נפתח פרק חדש: הספרים הגדולים שלא ידעו מתי לעצור

מחקר שהתפרסם לפני כמה חודשים מצא שספרים באנגלית שראו אור בשנת 2014 הכילו בממוצע עשרים וחמישה אחוז יותר עמודים מאשר כאלה שיצאו בשנת 1999 – 400 עמודים לעומת 320. מה שהמחקר לא מציין הוא שבלא מעט מקרים מוטב היה לוותר על עשרים וחמישה האחוזים האלה. נראה שכיום אין שום דרך לברוח מספרים ארוכים מדי. "החוחית" של דונה טארט, הספר המדובר של השנה שעברה, משתרע (בגרסתו העברית) על פני 839 עמודים, שרבים מהם מיותרים. "Purity" מאת ג'ונתן פרנזן, הספר המדובר ביותר השנה עד כה, מחזיק 563 עמודים – מתוכם 563 מיותרים, אם להאמין ללא מעט מבקרים. "גריי", הספר הרביעי בסדרת "חמישים גוונים של אפור", נמרח בגרסתו העברית על פני 599 עמודים של סבל, תרתי משמע. אפילו ספרי ילדים ונוער כמו הכותרים המאוחרים יותר של סדרת הארי פוטר או "דמדומים" מזכירים לאחרונה עיבוד ספרותי לשיר של אום כולתום.

אז נכון, לכל אחד מאותם ספרים יש מעריצים מושבעים שיטענו בתוקף שהם בדיוק באורך הנכון, שסוד הקסם שלהם טמון דווקא באותם קטעים שאנחנו מצאנו מיותרים, ושאם כבר, היה עדיף להאריך אותם עוד יותר. ובכן, תרשו לנו לצקצק. אמנם ישנם מקרים שבהם מימדים מונומנטליים באמת מתבקשים – קשה לדמיין אפוסים עתירי דמויות ומאורעות כמו "החטא ועונשו", "שוגון" או ספרי "שיר של אש ושל קרח" ללא רמות הפירוט המטורפות שמאפיינות אותם. ויחד עם זאת, יש גם לא מעט מקרים שבהם ספרים עבי כרס זכו למעמד קאנוני על אף אורכם המופרז ולא בזכותו. אספנו בשבילכם דוגמאות לשישה ספרים כאלה, שהיו יכולים להיות הרבה יותר טובים לו רק זכו לעורך עם יד קלה יותר על המספריים.

כמעט בכל רשימה או דירוג מז'אנר "הקלאסיקות הספרותיות הגדולות של כל הזמנים" תוכלו למצוא את "מובי דיק", הסאגה הימית עטורת התהילה של הרמן מלוויל אודות רב החובל המטורף בעל הרגל האחת, אחאב, והמרדף האובססיבי שלו אחרי הלווייתן הלבן המפלצתי, שלמען הסיכוי להרוג אותו מוכן אחאב להקריב את חיי כל הסובבים אותו בלי להניד עפעף. הכול יש ב"מובי דיק" – דרמה, תככים, קנאה, אקשן, יצורים ימיים ענקיים, ואפילו לא מעט הומור. העלילה המרתקת נקראת בנשימה עצורה ומסתיימת בקרשנדו אדיר, ואין צל של ספק שמדובר בספר מופת. כלומר חוץ מהעניין הקטן הזה שהוא ספר בלתי נסבל. כי מלוויל, למרבה האימה, לא הסתפק בלכתוב סיפור מצוין – הוא התעקש למלא את הספר בהגיגים, תובנות, ובעיקר סקירות פסאודו-מדעיות אודות כל היבט שתוכלו לדמיין של עולם הלווייתנים – החל מהגדרת הלווייתן כדג וניתוח טקסונומי של מיני הלווייתנים, וכלה במבנה העין או חוליות עמוד השדרה של הלווייתן וסוגי השימוש הנפוצים בשומן שלו. לכך מצטרפים דיונים משמימים לא פחות בטכניקות ציד לווייתנים, עיבוד הגוויות שלהם, ואפילו ניקוי הספינה לאחר מכן.

משום מה, מעריצים רבים של "מובי דיק" נשבעים בשמה של היצירה בדיוק בזכות החלקים האלה, שלהם הם מייחסים משמעויות פילוסופיות מעמיקות, ובזים לכל מי שמעז להטיל ספק בגאוניותם. יופי להם. אבל רובם של הקוראים מן השורה בקושי מסוגלים לקרוא את החלקים האלה במקרה הטוב, או בוהים בחוסר אונים במה שנראה כמו מאות עמודים של ג'יבריש במקרה הפחות טוב. וגרוע מכך – אותם פרקים קוטעים באכזריות את שטף הקריאה, פוגעים ברצף העלילתי, ובמידה רבה הורסים את כל המתח. זה חבל, כי מי יודע כמה קוראים שאינם חוקרי ספרות או מתחזים לביולוגים ימיים היו מסיימים את הרומן הנהדר הזה, לו רק לא היו מאלצים אותם לעמוד על שלל ההבדלים המרנינים שבין לווייתנים מסוג ראשתן לבין כאלה מסוג אובלינה גרינלנדית.

"מרד הנפילים" הוא אחד הספרים המושמצים ביותר בתולדות הספרות, ובצדק מוחלט. זהו ספר מרושע, מניפולטיבי, מלודרמטי, טרחני, ובמקרים רבים פשוט מטופש, שמטיף לחיים אנוכיים, תועלתניים ונטולי סולידריות, ממש כאילו היינו חיות החתול, רק בלי כל הקטע של להיות חמודים ובעלי אוזניים משולשות. לא סתם הפכה איין ראנד, המחברת, לאחת הדמויות הנערצות על חברי התנועה הליברטריאנית. זה גם ספר ארוך מאוד – 958 עמודים בתרגום העברי העדכני שלו, בגופן שכמו נלקח מחוזים דרקוניים של חברות סלולר. והוא לא סתם ארוך, אלא גם ארכני, דידקטי ומייגע. ראנד אמנם בחרה להחדיר את הפילוסופיה שלה תחת מסווה עלילתי, אלא שההתרחשויות עצמן מתגמדות מול שטיפת מוח שמעבירה ראנד את קוראיה, בדמות הצהרות נוקבות ונאומים חוצבי להבות שלה ושל הדמויות.

רק כדי שתקבלו מושג, מה שנחשב לשיא הספר הוא נאום המתפרש על פני כשבעים עמודים (ארבעים ותשעה עמודים בגרסה העברית הצפופה עד כאב), שבו קורא הגיבור לכל אחיו בני האדם לא לעזור לחלשים, לעשות רק מה שנעים להם ולבעוט בגורי פנדה צמריריים, או משהו בסגנון. מה שבאמת מדהים ב"מרד הנפילים" זה שמאחורי כל ההטפות הצדקניות, הפילוסופיה האובייקטיביסטית ושנאת האדם, מסתתר דווקא סיפור עלילתי לא רע על עולם דיסטופי וחרב (באשמת הסוציאליזם והערבות ההדדית, כמובן), שהגאונים האחרונים שנותרו בו הולכים ונעלמים בנסיבות מסתוריות, ועל יורשת עשירה ומצודדת של אימפריית רכבות קורסת שמסרבת להשלים עם המצב, עד שהיא מבינה שמה שחשוב באמת זה לעזור לעצמך ולא לאחרים ולהרוג את אימא של במבי. למעשה, העלילה עצמה מעבירה את המסרים של ראנד באופן הרבה יותר משכנע מאשר ההטפות אכולות הזעם שלה. סביר להניח שאם במקום מניפסט מגלומני ומתיש של אלף עמודים, היתה בוחרת ראנד לזקק את "מרד הנפילים" לכדי רומן קולח בן שלוש מאות עמודים, כלל הציבור היה יוצא נשכר, שזה בעצם מנוגד לאידיאולוגיה שלה אז תשכחו מזה.

אוי טולקין, טולקין. אפילו השם שלו נראה כמו משהו שמוטב היה לקצר קצת. ה"רעואל" הזה באמת קריטי? שלא תבינו לא נכון – אין לנו שום כוונה להעביר ביקורת על איכות הכתיבה של טולקין. הרי מדובר באבי אבות ספרות הפנטזיה המודרנית ובאחד מגדולי הסופרים שחיו בינינו (ובכל מקרה לא היינו מעזים לטעון אחרת. אף אחד לא מעז להתעסק עם גיקים זועמים, אתם יודעים). אבל עם יד על הלב, ובמלוא הכבוד, לא נראה לכם שהוא הגזים קצת עם "שר הטבעות"? כלומר, תיאורי נוף זה נחמד מאוד ומכניס אותך לאווירה הנכונה, אבל כשהם תופסים משהו כמו רבע מהטקסט זה כבר מתחיל להרגיש כמו ספר לימוד גיאוגרפיה, או סיפור דרך של טרק בניו זילנד. ומילא תיאור המקומות שגיבורי הסדרה עוברים בהם, אבל למה חייבים לתאר בפרוטרוט גם כל מקום שהם *לא* עוברים בו? כאילו, ברור שיצרת עולם בידיוני שלם, עצום בגודלו ומורכב לפרטי פרטים, ורצית להשוויץ בו קצת. מגניב, ולגיטימי לגמרי. אבל תצייר מפה, בן אדם. למה אתה מכריח אותנו לקרוא את כל זה בגוף העלילה?

העסק הזה מאתגר במיוחד ב"אחוות הטבעת", הכרך הראשון בסדרה, שחלקים גדולים ממנו מרגישים כמו תיאור בזמן אמת של אנשים (וקוסמים, והוביטים, וגמדים, ועלפים, ולידוי) צועדים ממקום למקום. מרחקים ארוכים. מאוד. אל תתפלאו אם אחר כך יבוא איזה במאי משיגנע, יכריז שזה מעניק לו לגיטימציה להפוך כל ספר לסרט של שלוש שעות, ובשלב הבא עוד עלול לעבד ספר נוער דקיק לשלושה סרטים משמימים באורך מלא. שלא לדבר על אינספור השירים המיותרים ששזורים בעלילה (או להעלות, פעם אחת ולתמיד, את השאלה למה צריך בכלל שירים בספרי פנטסיה). בקיצור, טולקין היה יכול בכיף לקצץ את הטרילוגיה ב-250-200 עמוד בלי שהיא תהיה פחות מוצלחת. למזלו ולמזלנו, מדובר בסופר מוכשר עד כדי כך שלמרות הארכנות המעצבנת הוא בכל זאת הצליח לכתוב סדרת ספרים נפלאה, שהרשימה הזאת רק עשתה לנו חשק לקרוא מחדש. (זה היה בסדר, גיקים? אנחנו יכולים עכשיו לקבל את הילדים שלנו בחזרה?)

הנס פאלאדה ידע לכתוב ארוך ומעניין. "לבד בברלין" הוא ספר באורך 671 עמודים, שאף לא אחד מהם הרגיש מיותר וכמוהו גם "מי שאכל פעם אחת מצלחת פח" (556 עמודים). הסופר הגרמני פשוט ידע לספר סיפור והמילים נשפכו מעטו, גם אם זה לקח שלושה שבועות בלבד.

לא הוא הדין לגבי "גוסטב איש הברזל". בניגוד לקלאסיקות האחרות, זהו אפוס מתיש שמרגיש לא אחת גם מיותר. הסיבה, כפי הנראה, היא שפאלאדה רצה לעמעם ככל האפשר את העובדה שכתב אותו, כנגד מצפונו ועמדותיו, עבור המשטר הנאצי. הקסם הפאלאדאי עדיין קיים גם בחלקו הראשון של הרומן הזה, ששוטח את קורותיהם של העגלון גוסטב האקנדאל ובני משפחתו, אבל מתפוגג עד שמגיע לכדי מיאוס. העלילה קלושה, מורכבת מדמויות לא שלמות ורחוקות מלהיות מושלמות.

ניכר שפאלאדה לא האמין ברומן הזה, ולכן גם לא טרח להשלים אותו כפי שניתן היה לצפות ממנו. ל-200 העמודים האחרונים יש ניחוחות של מריחת זמן, והתחושה היא שכמו האינפלציה בגרמניה של שנות ה-20, גם הספר הזה תפח לממדים מוגזמים.

"מנחם בשבת תרבות" הוא דוגמה חדשה ומצוינת לספר שלא נעצר בשלב בו היה ראוי להיעצר: לפני הדפסתו. תוצר ישיר של דמות הפייסבוק "מנחם המשעמם", הספר הוא בסך הכול אוסף הסטטוסים שבמרשתת גרם לרבים לצחוק דווקא בגלל שפע הבנאליות שבו.

אלא שהמציאות מחוץ לפייסבוק מורכבת בהרבה, וכדי להחזיק רומן/מקבץ סיפורים או איך שלא תקראו לזה, אי אפשר להסתפק במשפטים כמו "למחורר שלי יש בתחתיתו התקן פלסטיק שנועד לאסוף את עיגולי הנייר הקטנים שנוצרים על ידי המחורר". גם לספר הכי לא מורכב בעולם יש איזושהי רמה של מורכבות, התחלה וסוף, וזו הבעיה של "מנחם המשעמם" – אין לו התחלה ובעיקר אין לו סוף.

יכול להיות שבפורמט אחר זה היה עובד – אולי, רק אולי בתור לקט הגיגים נבחרים, אבל מאחר של"מנחם המשעמם" אין תוחלת כשום דבר מלבד ההגיגים הללו, כרומן כל מילה מעבר לשורה הראשונה בו הופכת למיותרת, והקורא שואל את עצמו כבר לאחר העמוד הראשון מתי מגיע הסוף.

הספר המאוחר ביותר של א.ב. יהושע אינו ארוך במיוחד – בסך הכול בן 296 עמודים וברובו איכותי ומזכיר את הימים היפים של הסופר המוערך, אבל לקראת סופו משהו בו משתבש ונראה מודבק. בחלקו האחרון טסה נוגה הגיבורה להולנד, בלי קשר לכלום, ושם העסק מתחיל להסתבך לרעה. מבחינה ספרותית, כמובן.

קצת פשטני להגיד את זה, אבל לו היה הסופר משאיר את הגיבורה שלו בישראל ופותח לה פה אפיקים חדשים, סביר להניח שהסיום של "ניצבת" לא היה מרגיש כל כך מאולץ ומוזר. אנחנו, לפחות, היינו חשים שאחרי הבינוניות של "חסד ספרדי", הקאמבק של אחד מגדולי הסופרים של מדינת ישראל הוכתר בהצלחה. במקום זאת, התקבלה ההרגשה שא.ב. יהושע קצת הלך לאיבוד בדרך לארנהם שבהולנד ויחד איתו גם אנחנו. וכשאובדים בדרך, אתם יודעים, הדבר היחיד שמחפשים הוא את דלת היציאה.