הישראלים הכי הכי: המוזיקאים המקומיים המשמעותיים ביותר בתחומם

אי אפשר באמת לקבוע שיש אמנים שהם ישראלים יותר או ישראלים פחות. המדינה הזאת שייכת לכל מי שיושב בה, וזה שמישהו שלא מתאים לדימוי המרכזי לא הופך אותו לפחות שייך - אלא הופך את הישראליות למשהו קצת אחר ויותר מגוון. אני בטח לא יודע מה הכי ישראלי, רק שיש ישראלים שהם הכי הכי. לכבוד החג, הנה רשימה לא מחייבת של כמה מהם.

אם לדני סנדרסון יוענק פעם פרס מפעל חיים או פרס ישראל, אני מקווה שזה יהיה על ההומור לא פחות מאשר על המוזיקה. אמן הנונסנס המבריק הזה, אבא של יודוקוליס ליפשיץ מסיפור המכולת ושל ארי ודרצ'י מהבלדה והבלטה, הוכיח כבר ממזמן שהוא יכול באותו הזמן להיות גם מרגש ונוגע ללב, אבל גם מצחיק עד דמעות, והתוצאה היא תמיד מעל לכל המצופה. לפעמים נדמה שהומור הוא הדבר היחיד שמפרק את טחנות הרוח המתוחות שממלאות את ישראל. יש הגדרה טובה יותר לדון קישוט?

כששחקני מכבי תל אביב ובני סכנין מאבדים את זה ומתבזים כשהם נפגשים - זה עדיין המפגש הישראלי-ערבי הכי רגוע שקורה כאן. אלימות היא שם המשחק בישראל בכל מה שנוגע למערכת היחסים המעוותת הזאת. בזמן שיש מי ששונא ומסית, יש מי שבונה גשרים - ונסרין קדרי היא גשר הזהב שלנו. זמרת ענקית, שכל תו ותו שהיא מפיקה מהפה הוא הוכחה לניצחון של האמנות על המציאות.

אנחנו קוראים לו פשוט ברי, למרות שהוא לא חבר שלנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותו, למרות שהוא כמעט לא מתראיין אף פעם. אנחנו יודעים שהוא אף פעם לא יאכזב, והוא באמת אף פעם לא - הוא תמיד שם, בחיוך רגוע ובלורית וגיטרה אחת שמנסרת את הלילה. זה עניין של נוכחות וכריזמה, של להיות הכי טוב במה שאתה עושה, ולהאמין בדרך שלך, זו שמזכירה בקול גדול: אתה נמצא כאן.

בארבע מילים: ציפור עם ציפור נפגשת. במילה אחת: דיווה. המוזיקה הישראלית לא ראתה ולא תראה אמנית צבעונית כל כך, מפתיעה כל כך, שחוגגת כל כך את עצמה ואת חייה והכי חשוב - את המוזיקה שהיא אוהבת. מהחידוש המופלא והחתרני להמנון של להקת הנח"ל "ישנן בנות" דרך הקאמפיות של "סעידה סולטאנה" ועד הטריפ הקבוע, פעמיים בשבוע, של "לאב בוי" - תמיד הייתה שם לומר לנו שיש סקס אחר, ופופ אחר, שלא סופר אף אחד ואחת.

אומרים ששדרות היא ליברפול הישראלית. לא בטוח שזה נכון, והטיפקס רחוקים למדי מהביטלס, אבל הם לגמרי ראויים להתמודד על תואר הלהקה הישראלית האולטימטיבית. רק מי שהלך בשביל קליפות הגרעינים אל התחנה הישנה וגרם לעם שלם להתאהב בסלסולים על רקע צלילי אקורדיון רוסיים, יכול לתפקד במרחב המופרע הזה. טוב שבאתם.

אני אכתוב את זה עוד פעם ועוד פעם, ואם צריך גם אלף פעם: מה שמיכה שטרית עשה עם משפט קצר מוזיקאים אחרים לא כותבים בקריירה. שטרית מקליט מעט מדי ומבצע בעצמו עוד פחות מזה, אבל ההמנונים שהוא כתב הם-הם הפסקול של חיינו בתקופה הזאת, בין אם הם "מיליוני אנשים לבד", פועלים של המפעל שנסגר ב"אינתי עומרי", אנשים שמאמינים שינצחו ולו "בגלל הרוח" או אלה שהולכים לים ולחשוב שהוא כמוהם, "לפעמים". ואלה רק דוגמאות בודדות. בשבילי, הוא הגדול מכולם.

בסוף זה קרה: יש לנו כוכבת משלנו שעושה מוזיקה ברמות הכי גבוהות, שיכולה להתחרות בבמות הכי נחשבות, לגרום לנו לרקוד ולדמיין לרגע שיש פה תעשיית פופ אמיתית. רדא היא קול גדול ונס גדול והיא עומדת מאחורי שירים עם כמויות אדירות של נשמה וגרוב. הדבר המדהים הוא שזה משתלב נהדר עם זהות מקומית לחלוטין, וכשאמן מצליח להיות גם לוקאלי וגם גלובלי, זה סימן היכר לאמנות גדולה.

זה כבר נוהל קבוע: בישראל תמיד יש בלאגן, ולכל אחד יש מה להגיד על זה. אחת לאיזה זמן מוגבל, הפרשנות הנוכחית של הדברים מגיעה מהאזורים הפחות מעניינים, היותר צפויים, ולעתים המופרכים של בניון וניני. ישראל היא מולדתם של האמנים הפחדנים, והשניים האלה הם הוכחה נדירה גם למחיר שאמן עם דעה משלם בישראל על מה שהוא חושב, גם לעוצמה, לרלוונטיות ולמשמעות שאמירת דעה מקנה לאמנים שמחזיקים בה, אבל גם למיאוס שלנו משיח פוליטי אוטומטי ומשעמם.

תמיד ידענו שיבוא היום שבו צריך להיפרד, אבל עכשיו, ומאז, מחניק קצת בגרון.

וואלה! תרבות ו-103FM רדיו ללא הפסקה בוחרים את המוזיקאי הכי ישראלי. מי הוא לדעתכם? בחרו עכשיו ותוכלו לזכות בחופשה זוגית מפנקת בישראל.