הרבה גבות הורמו לפני שלוש שנים, עת הודיעו אולפני מארוול כי בחרו באחים ג'ו ואנתוני רוסו לביים את "קפטן אמריקה: חייל החורף". אחרי הכל, הרזומה של השניים כלל עד אז סדרות קומיות, למשל "משפחה בהפרעה" ו"קומוניוטי", ומהתלות קולנועיות חביבות ונשכחות בסדר הגודל של "אני, את והוא". בקיצור, שום דבר שמזכיר בתכנים או בהיקפים שלו הפקת ענק מז'אנר גיבורי-העל שהופקדה בידיהם. אז אמנם, האולפן המצליח נודע בהימורים הנועזים והמוצלחים שלו, אבל הפעם זה נראה היה כליהוק ביזארי ומסוכן במיוחד.
מיד לאחר הקרנת הבכורה של "חייל החורף" לפני כשנתיים, השתתקו המלעיזים: האחים רוסו, התברר, הוציאו תחת ידיהם את אחד מסרטי מארוול הטובים בכל הזמנים, אם לא המעולה שבהם, והוכיחו שהיו ראויים לג'וב. לכן, רק טבעי היה להשאיר בידיהם את המושכות, והם עומדים גם מאחורי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שעלה כאן לאקרנים באמצע השבוע שעבר. גם הפעם האמון הצדיק את עצמו: הביקורות נלהבות, הקופות נשברות, המעריצים רוקדים על השולחנות וצמד היוצרים שוב קיבל אשראי, ובקרוב יצלם את שני הפרקים הבאים בסדרת "הנוקמים".
עד שיתחילו הצילומים שלו, האחים רוסו עוד טרודים במסע יחסי הציבור של "מלחמת האזרחים". במסגרת זו, פגשתי אותם יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה במלון לונדוני, כמה שעות לפני הפרמיירה של ההמשכון. השניים לא דומים במיוחד פיזית, אך מדברים בקול אחד, ותשובותיהם נבונות ומהנות כמו הסרטים שהם עושים.
האחים רוסו זכו לשבחים הן הודות לאיכות הבידור והפעולה בשני פרקי "קפטן אמריקה" שביימו, והן בזכות העומק והרבדים האקטואליים שלהם. "חייל החורף", הוגדר כתשובת עולם גיבורי-העל למותחנים הפוליטיים של שנות השבעים, וגם ב"מלחמת האזרחים" יש, כמשתמע כבר משמו, רובד פוליטי מובהק. המלחמה שבשמה הוא נקרא פורצת בין קפטן אמריקה ופמלייתו לאיירון-מן וחבורתו, בשל ויכוח עקרוני ביניהם: האם להסכים לדרישת השלטונות לפקח על הסופר-הירוז? האם להמשיך להיות אדונים לעצמם, או להתפשר ולהיכנע לרגולציה?; שסע שמסמל את אחד הוויכוחים הגדולים והמתמשכים בציבוריות האמריקאית הניגוד בין המצדדים במעורבות ממשלתית ואלה החפצים להגדיל ככל האפשר את חירות הפרט.
"אתה לא יכול לביים סרט עם קפטן אמריקה בלי להיכנס לפוליטיקה", הם אומרים. "הפוליטיקה נוכחת כבר בשם שלו, וכמובן גם בשורשים שלו: דמותו הרי נולדה בשנות הארבעים כתעמולה פטריוטית, שנועדה לשכנע את הקהל לתמוך בכניסת ארצות הברית למערכה במלחמת העולם השנייה, אז חייבים להתייחס לכך. חוץ מזה, שנינו כפייתים לגבי אקטואליה, אנחנו קוראים הכל על כל מה שקורה, וזה בא לידי ביטוי ביצירה שלנו. ודבר אחרון: רצינו שהצופה יתעניין בסרט גם אם הוא לא בהכרח חובב את הז'אנר. לא צריך להיות גיק של סופר-הירוז כדי להבין את הוויכוח בין קפטן אמריקה ואיירון-מן וכדי לקחת בו צד".
חוץ מהמסרים הפוליטיים, נראה כי מטרה נוספת היתה לבחון כמה דמויות אפשר להכניס לסרט אחד לפני שהוא מתפוצץ. איירון מן וקפטן אמריקה מקבצים כאן סביבם את אנסמבל גיבורי-העל הכי צפוף שנראה.
"אנחנו לא היינו רוצים להיתלות באילנות גבוהים, אבל ההשראה העיקרית שלנו כאן היתה 'הסנדק'. אנחנו לא חלילה משווים את עצמנו אליו בכל הקשור לאיכות, אלא רק במבנה. בקלאסיקה של פרנסיס פורד קופולה, יש המון דמויות וקווי עלילה, אבל בסופו של דבר יש עמוד שדרה אחד, וזה מייקל קורליאונה בגילומו של אל פצ'ינו. אז ניסינו לעשות משהו דומה, רק שאצלנו, במקום מייקל קורליאונה, יש את איירון-מן ואת קפטן אמריקה. בשני סרטי 'הנוקמים' שאנו עומדים לעשות כבר יהיה צפוף עוד יותר, והמודל לחיקוי יהיה 'נאשוויל' של רוברט אלטמן".
הזכרתם את "הסנדק". הוא יוצא לדרך באחת משורות הפתיחה המפורסמות בתולדות הקולנוע ההוליוודי "אני מאמין באמריקה", ומכאן והלאה, בוחן באופן אירוני את האמונה של גיבוריו בערכים האמריקאים. זה בערך מה שקורה פה.
"זו אנלוגיה מעניינת, וכאן בדיוק טמונה הסיבה שרצינו להמשיך ולחקור את הדמות של קפטן אמריקה. הוא התחיל את דרכו כבורג במכונה, אבל אז התחיל לפקפק בממשלה ובמוקדי הכוח ובערכים שהם מייצגים, והפך מפטריוט לחתרן. איירון-מן, לעומת זאת, עושה את הדרך ההפוכה, ומרתק בעינינו לעקוב אחר המהפכים התודעתיים שהשניים עוברים".
אגב פטריוטיות אמריקאית, אז כמיטב המסורת הקולנועית מאז המלחמה הקרה, בגרסה שתצא בארצות הברית ובשאר העולם, יש קישור בין הסובייטים ובין כוחות הרוע בסרט. אבל לפי כמה פרסומים, ערכתם אותו מחדש לכבוד ההפצה ברוסיה, ושם לא יהיה אזכור כזה.
"החטיבה של דיסני ברוסיה באה אלינו עם הבקשה הזו, והתחבטנו בה רבות, אבל החלטנו להיענות לה משתי סיבות: קודם כל, כי זה לא היה גורף לכל העולם ולא פגע בגרסה של הסרט שתוצג בשאר הטריטוריות; דבר שני, כי אנחנו מבינים את הרגישות של הקהל ומודעים לבעייתיות בייצוג הקולנועי לאורך השנים. אם הייתי רוסי, לא הייתי רוצה לבוא לקולנוע ולשמוע מחדש כל שבוע שאני הארכי-נבל של הגלקסיה".
מעבר לכך, טוענים השניים, אין התערבות חיצונית בעבודתם. "זה כאילו שמארוול נתנו לו ארגז חול, ואז אנחנו משחקים בו", הם אומרים. "אנחנו והצוות שלנו מעין תת-אולפן אוטונומי".
ואיך אתם מסתדרים אחד עם השני? יש אחים שלא היו מסוגלים להעביר יחדיו ארוחת סדר אחת, בטח לא להרים בצוותא הפקת ענק.
"אנחנו לא מאמינים בהאצלת סמכויות. את הכל אנחנו עושים יחד, בדיאלוג שוטף. בעצם, אין באמת הבדל בין צורת העבודה שלנו לזו של במאים שעובדים לבד: אצלם הדיאלוג הוא פנימי, והם מתלבטים בינם לבין עצמם, ואצלנו הוא חיצוני. אנחנו שמים הכל על השולחן, דנים ביתרונות ובחסרונות של כל אופציה ואז מחליטים בינינו. התוכניות שלנו מדוקדקות עד מאוד, אבל אין לנו בעיה לזרוק אותן לפח אם מישהו אחר מציע רעיון טוב יותר. למדנו כבר שהרעיונות הכי טובים לא מגיעים מאיתנו. רוברט דאוני ג'וניור, למשל, גילם את איירון-מן עוד לפני שנכנסו לתמונה, אז כמובן מכיר אותו טוב מאיתנו, ובכל פעם שאנחנו יושבים איתו על סצנה, הוא משדרג אותה בכמה וכמה רמות".
במהלך הסרט, לוקח איירון-מן תחת חסותו את ספיידרמן, שבמקרה זה מגלם אותו טום הולנד. הוא כבר השחקן השלישי שנכנס לעורו בפרק זמן של עשור וחצי, וזו כבר הפעם השלישית שאנו חוזים באיש העכביש נולד מחדש על המסך. כמה אפשר?
"הדמויות הללו הן מיתולוגיות מודרניות, המחכות לכך שנציע להן פרשנויות נוספות, ולדעתי הקהל סקרן לראות איך ממציאים אותן מחדש ומנסים למקסם את הפוטנציאל שלה. כאן, למשל, ספיידרמן שונה משני הגלגולים הקודמים שלו, כי יש דגש על היותו תלמיד תיכון מתבגר, וזה קרוב יותר לאיך שהוא הוצג בחוברות הקומיקס. למה מלכתחילה איש העכביש עורר כל כך הרבה הזדהות אצל הנערים שגדלו עליו? כי הוא היה בדיוק כמוהם, ועכשיו סוף סוף רואים התגלמות קולנועית של זה. כידוע, בעבר היתה בעיה טכנית לשלב פה את ספיידרמן. עכשיו נפתרו ענייני הזכויות, והתרגשנו עד מאוד להיות אלה שמכניסים אותו ליקום הקולנועי של מארוול".
חוץ מספיידרמן, אנו פוגשים בסרט כמעט כל גיבור-על שאפשר לדמיין, אז אין לכם על מה להתלונן, ובכל זאת מבין הסופר-הירוז שלא נמצאים פה, את מי הכי הייתם רוצים להוסיף?
"וולברין, אבל לצערנו אין לנו כרגע גישה אליו, בשל ענייני זכויות".
מה שכן יש פה זה מוזיקה מקורית מפתיעה ומצוינת, שוב של הנרי ג'קמן, שעבד איתכם גם ב"חייל החורף".
"ואז הסגנון שלו היה מודרני ואגרסיבי, וכאן הוא קלאסי יותר, עם השפעות סימפוניות רוסיות, שלדעתי מקנות למוזיקה ייחוד ועוצמה, ואלה מחלחלות גם לסרט כולו. מעבר לכך, אני חושב כי החוכמה של ג'קמן היתה להבין כי פחות זה יותר. חשבנו בתחילה שלכל דמות ולכל קו עלילה יהיו כאן מוזיקה משלהם, אבל הוא החליט שעדיף דווקא לפשט את זה, וכך הצליח להפוך את התוצאה למובנת, נגישה וקלה לעיכול. יש לו חלק מכריע בכוח הרגשי של הסרט ובקצב שלו".
מתוך פסקול הסרט
קל לעכל את הסרט, אבל עד כמה היה קשה לעשותו?
"זה בעיקר היה קשה מבחינה פיזית. שאלו פעם את שפילברג מה העצה הכי טובה שהוא יכול לתת לבמאי, ותשובתו היתה 'קח מאמן ותיכנס לכושר'. הוא צדק. במהלך העבודה על הסרט ישנו ארבע שעות בלילה לכל היותר, אז לא היה קל לעמוד על הרגליים".
אם נחזור לנקודת ההתחלה, אתם זוכרים איך בכלל התחלתם לאהוב קולנוע?
"לא היינו מאלה שהסתובבו עם מצלמות מגיל קטן, כמו שפילברג למשל, אבל כן אהבנו קולנוע עוד מהילדות. בתחילה זו היתה דרך למשוך את תשומת הלב של אבא שלנו, שנהג לשבת עד מאוחר מול הטלוויזיה ולראות סרטים, אז היינו מתיישבים בצידו וצופים בהם יחד איתו. אחר כך, התחלנו ללכת לסינמטק בקליבלנד, איפה שגדלנו, ופיתחנו אהבה לגל החדש הצרפתי, לניאו-ריאליזם האיטלקי ולטרקובסקי, והם גרמו לנו ללכת ללמוד קולנוע באוניברסיטה. היינו גיקים רציניים של קולנוע, וגם של קומיקס. כאלה אנחנו: אם אנחנו אוהבים משהו, זה עד הסוף, בכפייתיות".