קראו את הפרק הראשון של "גטו וילנה"

בעיר ובדרכים

כשהדלקתי בבוקר של 22 ביוני את הרדיו, עטה עלי — כמו פקעת לטאות — צעקה היסטרית בגרמנית. מכל הרעש הזה הצלחתי להסיק שהצבא הגרמני פרץ אל מעבר לגבולות. רצתי החוצה, לאן שרגל?י נשאו אותי. נכנסתי לביתו של נ?ח פ?רילו?צקי. הוא שקוע בעבודה על החיבור שלו פ?א?נעטיק פ?ון יי?דיש.
"עם הפצצה הראשונה שהטיל על אדמה רוסית כרה היטלר קבר לעצמו", אמר פ?רילו?צקי, אך מה אפשר לעשות, אין הוא יודע. הוא שב ופנה לכתיבת פ?א?נעטיק פ?ון יי?דיש.
ברחבי העיר יש כבאים. שר?פה פרצה ליד הגשר הירוק. פניתי לביתה של אמי שמאחורי הגשר הירוק. אמא שמחה מאוד, התנפלה עלי בנשיקות על צווארי, ניחמה אותי ואמרה שהכול יהיה בסדר. היא בישלה ש?צ?'אב והלבינה אותו בחלב...
מטוסים הפציצו בלא הרף. מולנו, מעבר לווילייה, עלה בלהבות מאגר גז. הריח חדר עד כאן, אל חדרנו הקטן, והעשן צרב בגרון.

"אמא, בואי נימלט ונינצל יחד!"
אמא ליטפה את ש?ערי, נשקה על מצחי ואמרה בהבעת פנים כאובה שאי אפשר לשכוח:
"אני לא אלך לשום מקום, ילדי, החיים שלי בתוכך. לך אתה, הצל את חייך, אתה עוד צעיר".
הלכתי לביתו של דויד או?מרו?, עורך העיתון עמעס. ישבנו שם וחיפשנו מוצא. קרוב לחצות הואר החדר באור מסנוור. מטוסים תלו באוויר פצצות תאורה. מול החלון, באזור קרייצב??רג, נחתו צנחנים גרמנים.

מטוסי האויב טסו מעל לבתים. בפינת ג?ל?ז?ר גאס וב?רייט?ה התמוטט בית אבן. שישים איש נקברו תחת הלבנים. גם ברחוב פ?ו?רטו?בה קרסו בתי אבן. עשן שרפות התפשט על פני הרחובות. אנשים וצרורות בידיהם התקדמו אל מחוץ לעיר. נפוצו שמועות שהגרמנים כבר קרובים מאוד ושהם יקרעו את וילנה לגזרים.

גם אנחנו הולכים — חבורה של סופרים, חברים, קרובים. אני זונח את ביתי, מפקיר אותו. מכל רכושי אני מספיק לקחת רק את הדפים שכבר הודפסו מן הפואמה שלי "סיביר". אשתי לוקחת אתה את היומן שהיא כותבת זה עשר שנים. אנחנו צועדים במורד רחוב סו?ב?ו?ץ' לכיוון מינסק.

בדרך אנחנו נתקלים בשיירה של יהודים. העגלות גדושות כרים ונשים. מאחד העגלונים נודע לנו כי מדובר בו ובבני משפחתו שנסים על נפשם מן "הבתים הזולים". בכפר סלו?ב?ו?דה גר איכר שהוא מכיר, והם ישהו אצלו עד תום המלחמה, וכשהגרמנים יגורשו בחזרה, הוא ישוב לווילנה.

הדרכים הולכות ומתמלאות מדקה לדקה. צעירים מתקדמים מזרחה, גם מבוגרים ואפילו זקנים. אנשים נסים מפני המגפה, והמגפה משיגה אותם... מטוסים גרמניים עטים עלינו כארבה, הם רודפים אחרי יחידים. בתוך המרוצה מתנפצת החבורה שלנו. או?מרו? עם אשתו נעלמו במהומה, והילד שלהם קודח מחום בזרועותי. אני רוצה להיכנס לאיזו בקתה ולהשקות את הילד, אך כל הבקתות ריקות. האיכרים נפוצו לכל עבר.
לילה. אנחנו ישנים ביער. חיילים של הצבא האדום מתריעים שניזהר, גרמנים שהוצנחו כאן מסתובבים לבושים במדי הצבא האדום. בנו של חברי שנשאר בזרועותי פרץ בבכי. הוא מתגעגע לאמא. הוא רעב. הלב שלי נקרע. לאורו של הירח אני מלקט כמה גרגירי יער ונותן אותם לילד שלא יגווע בזרועותי.

על יד או?ש?מ?נ?ה כבר השיגו אותנו הגרמנים. ממרחק הגיע שאון טנקים. איכרים סיפרו לנו שהאזור כולו שורץ גרמנים. לאן אפוא אפשר לברוח? ואני גם נושא את הילד בזרועותי. כפרים בוערים. מטוסים חגים מעל ראשינו. אנחנו מזהים גם מטוסים סובייטיים רבים. הם נלחמים תחת העננים בשודדי האוויר הגרמנים. כמה מהם נופלים סמוך אלינו אפופי עשן.

לא רחוק מווילנה אני פוגש את אביו של הילד שבזרועותי. אני מוסר לו את התינוק, ואני מאושר שעלה בידי להשאירו בחיים. אנחנו לנים באסם אצל איכרה אחת. מבעד לסדקים אנחנו רואים איך נ?יי?וילייק?ה בוערת. בלילה מגיעים אופנועים, נעצרים ליד האסם. אני שומע את השפה שחיללה את אירופה. ז'נדרמים גרמנים עורכים חיפוש בכפר. הם קוראים לאיכרה שלנו לצאת ושואלים אותה אם היא לא מסתירה במקרה יהודים. החברים שלי ישנים, אני לבדי ער. חיינו תלויים במילה אחת מפיה. היא עונה לו בלשונה: "לא, אין כאן איש", והז'נדרמים עוזבים לדרכם.

טנקים, טנקים, טנקים. כל דרך או?ש?מ?נ?ה היתה לשרשרת טנקים. הם הולמים, רועשים, מהדהדים ומחרישים את אוזנינו. אנחנו מחכים חצי יום, ובסופו של דבר מצליחים לפלס לנו דרך. באותה הדרך שנמלטנו אנחנו הולכים עתה בחזרה. ליד וילייק?ה אנחנו מתרחצים מעט בנהר. אנחנו קורעים את התעודות והמסמכים שלנו, כדי שאם ייערך חיפוש לא ימצאו דבר. אשתי זורקת את יומנה אל המים, דף אחר דף.

חזרתי העירה. לא הבחנתי כמעט ביהודים ברחובות. כמה זקנים שחוחי ראש דשדשו לאורך הקירות. התושבים ישבו בבתים. בחוצות העיר התהלכו מין טיפוסים חדשים ואפלים, סרטים לבנים על שרווליהם ורובים קטנים על כתפיהם. הכרתי אחד מהם, סטודנט באוניברסיטת וילנה.

ליד הר הארמון (השלו?סב?ר?ג) בעלי סרטי הזרוע הלבנים מובילים באיומי רובה כעשרים גברים, ובהם זלמן שפירא, רוקח מרחוב וילקו?מיר. העלו את כולם אל ההר. ליד הגשר הירוק שמעתי מטח יריות של רובים מאזור הר הארמון. הסתובבתי, אך ראיתי רק דגל צלב קרס מתנפנף על ארמון ג?דימינס.

אל ביתי שברחוב סו?ב?ו?ץ' 6, ששם השארתי הכול, לא חזרתי עוד. הלכתי לבית אמי ברחוב וילקו?מיר 14, שחייתי בו עשרים שנה מחיי. ניכר באמי שבכתה. מישהו הודיע לה שראו אותי מת, קרוע לגזרים מפצצה.

גזרות וטלאים

למחרת הגיע מן העיר אחד משכנינו וסיפר שחוטפים יהודים לעבודה. את היהודים שנתפסים משחררים הביתה בערב ונותנים להם תעודות המעידות שהם כבר "תפוסים". נוסף על כך, סיפר השכן, הגרמנים כלאו בכלא לו?קיש?קי כמאתיים בני ערובה, יהודים ופולנים, כדי שאם האוכלוסייה "תחטא" במשהו, ישלמו על כך בני הערובה בראשיהם. בלילה ההוא נשמעו עד עלות השחר קולות ירי מבית הכלא מול חלוני, בעברו האחר של נהר הווילייה. מי יורה במי — איש לא ידע. הדבר חזר ונשנה כמה יממות בזו אחר זו. אחר כך התברר שבאותו הערב, כשהביאו לכלא את בני הערובה, ירו בהם למוות בחצר בית הכלא, קבוצה אחר קבוצה.

היריות בכלא לו?קיש?קי לא נפסקו. חטיפת הגברים לא נפסקה גם היא. כל תחנת משטרה קיבלה הוראה לתפוס חמישים יהודים ביום. עתה לא חטפו עוד לעבודה רגילה, אלא לאיזו מטרה מסתורית שאיש לא ידע מהי.

כא?פ?ונעס (כך כינו היהודים את חוטפיהם) מתרוצצים ברחובות ובודקים, ממשמשים, מפשפשים. הם עוצרים כל אחד ואחד. אם ליהודי אין תעודה המעידה שהוא עובד, או אם תעודתו בלויה מעט או מקומטת, לוקחים אותו לכלא לו?קיש?קי.

המשטרה הפשיסטית החרימה את הסחורה מחנויות היהודים, זרקה את היהודים מכל המפעלים. מרחוב קייב, מרחוב שופן ומרחוב סטפן הגדול גירשו בתוך שעה את כל הלא ארים, ואת דירותיהם נעלו. בה בעת תפסו את כל הגברים שהיו שם. ברחוב הופיעו הפקודות הראשונות:

על יהודים נאסר לדבר בטלפון.
היהודים אינם רשאים לנסוע ברכבת.
היהודים אינם רשאים להיכנס לכל מוסד עירוני שהוא (בית מרחץ, בית חולים, בית קולנוע, בית קפה).
היהודים חייבים למסור את אופניהם ואת מקלטי הרדיו שברשותם.
כל היהודים מגורשים מן האוניברסיטה.

בעיר הופיעה הכתובת המוכרת: "כניסת יהודים אסורה".
במקומונים הובאו מאמרים מזעזעים על יהודים. כל הארס של התעמולה הגרמנית, שהוכנה שנים רבות, חלחל לעיתונות המקומית, שעם כותביה נמנו סוכנים פשיסטים, לאומנים גרמנים?ליטאים.
ב?4 ביולי פורסמה בעיתונים ועל הכתלים ברחובות מודעה וזה לשונה:

בהתאם לפקודה מטעם השלטון הגרמני הצבאי מ? 3 ביולי 1941, הרינו להודיע כי על כל היהודים, בלא הבדל גיל ומין, לשאת על החזה ועל הגב טלאי שגודלו עשרה סנטימטר רבועים ובמרכזו עיגול צהוב שבו האות J. דוגמה יש בכל תחנות המשטרה בווילנה. הצו נכנס לתוקף ב?8 ביולי 1941 .
אדם שלא ימלא את הצו, ייענש בעונש החמור ביותר. על החתום, המפקד הצבאי של וילנה, צ?נפ?ניג.

כעבור כמה ימים הוציא מפקד העיר נוימן חוק חדש בנוגע לטלאים: הם אינם צריכים להיות צהובים ולא על החזה או על הגב, אלא יש לתפור על השרוול סרט זרוע כחול ועליו מגן דוד לבן. כעבור יום נוסף בטל גם החוק הזה: שוב יש לשאת טלאי צהוב על החזה ועל הגב.

באמצעות החוקים האלה ביקשו הגרמנים להעליב את האוכלוסייה היהודית, לבלבל ולהשפיל אותה ולהשיג על פי "חוק" קרבנות רבים ככל האפשר. היהודים לא יכלו — פשוט לא היה להם די זמן — למלא את הפקודות המגיעות בזו אחר זו חדשים לבקרים. ומי שלא ענד את הטלאי הנדרש, נאסר מיד.
עוד לא נגמר עניין הטלאים, והנה עניין חדש:

אסור ליהודים לבוא במגע עם לא יהודים ולשוחח אתם.
היהודים אינם רשאים למכור דבר מרכושם, כי רכושם של היהודים כולו שייך מהיום והלאה לגרמניה.
מן הסעיף הראשון עולה כי אסור ליהודים לבקר בשוק.
אדם שלא יציית לפקודה יוצא להורג בירייה.

ב?2 באוגוסט הגיע ה?ינ?ג?ס?ט בתפקיד הג?ב?יטסקומיסר של וילנה.
בו ביום הוא הראה את כוחו.
ברחוב ש?פ?יט?ל?נ?ה ובנוביגורוד ביצעו רוצחי ההמונים ש?ו?יינ?נב??רג1 ו?וייס שני פוגרומים גדולים. וכן הוטל מס עצום על האוכלוסייה היהודית.
הפקודות ניחתו זו אחר זו:

היהודים רשאים ללכת ברחובות העיר רק עד שש בערב.
על היהודים נאסר ללכת על המדרכות. מותר להם ללכת רק על אבני הכביש, ורק אחד?אחד, כמו ברווזים.
ברחוב מיצק?ביץ', ברחוב ז?ו?לנה, בב??רייט?ה גאס, בשלו?ס גאס, בכיכר הקתדרלה וסביב הרכבת אסור ליהודים ללכת.

היהודים ניסו להתגבר על החוקים האלה. אם נאסר עליהם ללכת לשוק, הם עשו אחת מהשתיים: או שהסתכנו והלכו לשם בלי הטלאי, כלא יהודים, או ששכניהם הלא יהודים קנו מזון והביאוהו לבתי היהודים. גם לאיסור ללכת ברחובות מצאו היהודים פתרון: פרצו חצרות ופילסו דרכי מעבר, עקפו עשרות רחובות והגיעו למקום מבוקשם.

כא?פ?ונעס

מפקד הגסטפו בווילנה שוויינב??רג?ר עבד בחריצות. הוא הקים את המפקדה שלו ברחוב וילנה 12, משך אליו את הפשיסטים הליטאים מה"איפ?טינגאס ב?ו?ריס", המכונים בפשטות ה"איפ?טינגה" ("הנבחרים"), וחילק אותם לשניים: מטרת המחצית הראשונה היתה לתפוס יהודים ושל המחצית השנייה — להוציא להורג את החטופים האלה.

כא?פ?ונעס יצאו אל הרחובות בהמוניהם. משימתם הראשונה היתה למצוא גברים יהודים ולגרור אותם לעבודה. אך לא העבודה עניינה אותם, היא היתה אמצעי טוב שהוכן בעוד מועד להפיל בפח את האוכלוסייה היהודית ולזרוע בה הרס. בתחילה לא "נטפלו" אל היהודים העובדים. להפך, הם קיבלו פתקים המעידים שהם עובדים. מי שהיה ברשותו פתק כזה, אסור היה לעצור אותו. במהרה התפצלה האוכלוסייה היהודית לשני חלקים: האנשים שעובדים והאנשים שמתחבאים במ?לינות.2 אם הכא?פ?ונעס מצאו יהודי מסתתר, היו מורים לו לקחת אתו מגבת וסבון והיו לוקחים אותו לכלא לו?קיש?קי. בכלא היה שוויינב??רג?ר. מידיו לא נחלץ איש אלא לעתים רחוקות.

ברחוב וילנה 12, במבנה של ה"איפ?טינגה", היתה כרטסת של החטופים, כלומר של החטופים שנלקחו לכלא לו?קיש?קי. בכרטיסיות היו העמודות האלה: שמו ושם משפחתו של החטוף, תאריך הלידה ושם החוטף. מעברה האחר של הכרטיסייה נהג המזכיר נו?רוויש??ה לרשום בעיפרון אדום L או P. פירושו של Lהיה שהקרבן בכלא לו?קיש?קי. P פירושו שכבר הובילוהו לפ?ו?נ?אר.

תמורת כל יהודי חטוף שנועד להיות מוצא להורג קיבל חוטפו עשרה רובל.

רבים מהחוטפים העסיקו עוזרים. רובם היו סוכנים זוטרים צעירים מאוד. לפני הכול הם היו מרחרחים ומאתרים את המקומות שיהודים מסתתרים בהם. מפני צעיר כזה פחדו לא פחות משפחדו מפני חוטף מבוגר. הכא?פ?ונעס לא רק חטפו אנשים למיתה, אלא גם התעללו בהם. בתור הזהב שלהם, לפני הקמת הגטו, הם נהגו להתנפל על בתי מדרש ולקחת משם את המתפללים כמו שהם, בטליתות ובתפילין. היה מקרה כזה: באחת החטיפות התחבא גרשון שמו?ק?ל?ר בתוך ארון. חוטף גילה אותו וגרר אותו אל החצר. היהודי ניסה לפדות את עצמו, אך מכיוון שלא היה לו די כסף, הוא ביקש מחוטפו, שהכירו כסטודנט באוניברסיטה: "תעקור את שיני הזהב שלי, ורק תשאיר אותי בחיים".

"מצפונו" של הסטודנט התעורר: הוא עקר לשמוקלר את שיניו והשאיר אותו בחיים.

היודנרט הראשון

ב?4 ביולי נכנסה מונית לשולהויף. שני גרמנים ורובים על שכמם ציוו לקרוא לרב של וילנה. השמש של העיר חיים מאיר גורדון, יהודי גבוה ונאה ולו זקן לבן, יצא אליהם. "אתה הרב של וילנה?" שאל אותו אחד משני הגרמנים וכיוון אליו את הרובה. גורדון ענה שהוא רק השמש. הרב הראשי רובינשטיין עכשיו באמריקה, והרב השני חיים עוזר גרודז?נסקי כבר מת.
"אם כך", הודיעו הגרמנים לשמש, "אתה הרב, ועד מחר עליך להרכיב מועצת יהודים".

זומנה אס?פה של עסקני הציבור של וילנה בראשותו של דוקטור ג?רשו?ני הקשיש המוכר לכול. גרשוני הודיע שהאנשים שייבחרו ליודנרט אינם רשאים לסרב, הדבר דומה למסירת נפשם על קידוש השם. והוא פרץ בבכי מר. ליודנרט נבחרו 16 איש ובהם: דוקטור יעקב ויגודסקי, הרב שוב, אליעזר קרוק, עורך הדין פנחס קון, הגברת דוקטור ש?ב??ד?גברונסקי, שאול טרוצקי והבנקאי ל?נגברוט. ליושב ראש נבחר המהנדס שאול טרוצקי.
היודנרט השתכן ברחוב סטר?שו?ן 6, במבנה שהיתה בו פעם ספריית "מפיצי השכלה".

המשימה הראשונה שהוטלה על היודנרט היתה לאסוף את הזהב ואת חפצי הערך מהאוכלוסייה היהודית.

כאשר אך נכנסו הגרמנים לווילנה, עוד ניסה עסקן הציבור הווילנאי הקשיש דוקטור יעקב ויגודסקי, יושב הראש לשעבר של קהילת יהודי וילנה, לאזור את כוחו. בהיותו בן 85 נגזר עליו לראות את צלב הקרס מתנוסס מעל עירו. הוא כבר היה חולה, ההליכה קשתה עליו. כשהחלו אנשי השלטון החדשים לרצוח את האוכלוסייה היהודית, מיהרו עשרות ומאות אנשים אל ויגודסקי. זה — גזלו לו בן, לזה — אב, שיעזור להם, שיציל אותם.

ויגודסקי החולה קם ממיטתו, לבש את בגדיו השחורים, שנתפרו עליהם זה לא כבר הטלאים, לקח את מקלו והלך אל הממונה על ענייני היהודים מו?ר?ר לבטל את רוע הגז?רות. השטורמיסט שעמד על סף הדלת לא הרשה לו להיכנס. הוא הורה לו לחכות על המדרגות. כעבור שעה י?צא מו?ר?ר.
הזקן התקרב אליו, הציג את עצמו וסיפר לשליט החדש על העוולות הגדולות שמעוללים ליהודים. מו?ר?ר לא ענה, אף לא מילה. הוא עטה על ידו כסיה לבנה והשליך את ויגודסקי מכל המדרגות.

הזקן התרומם בקושי. ניגב מעט את הדם ופנה ללכת הביתה, על הכביש המרוצף, ככל היהודים. הוא הלך דרך רחוב מיצק?ביץ', אז כבר יצא החוק שאסר על היהודים להיות ברחובות הראשיים. מיד צץ ליד דוקטור יעקב ויגודסקי חוטף ולקח אותו. פרופסור לא יהודי הבחין בכך, פדה את הקשיש והביאו הביתה.

מאז לא יצא עוד עסקן הציבור הזקן מביתו. פעם נעצרה ליד ביתו מונית, גררו אותו ממיטתו ולקחו אותו לכלא לו?קיש?קי.
אשתי ראתה אותו אחר כך בכלא. חודש שלם עינה אותו שם שוויינב??רג?ר. לתאו של ויגודסקי הוא זרק גופות. היהודים שנחטפו בפרובוקציות השונות נמשכו אל הזקן וביקשו ממנו נחמה. ויגודסקי עודד את היהודים הנידונים למוות. הוא הורה לקרוע את שטרות הכסף ולהשליך את הזהב והתכשיטים לאסלה, שלא ייפלו לידי המרצחים.

---
1 טעות קולמוס. צריך להיות: שוויינ?ב??ר?ג?ר, וכך תוקן מכאן ואילך.
2 מ?לינות — מילה שמקובלת ביידיש (גם בלשון העולם התחתון) לציין מקום מסתור. היא
היתה נפוצה ביותר בקרב יהודי גטו וילנה.