אודי אלוני אומר שהוא אוהב כישלונות מפוארים, אבל החודשים האחרונים היו די מוצלחים מבחינתו ומבחינת סרטו החדש, "ג'נקשן 48". בפברואר, הוא הוכתר כחביב הקהל במסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין. לפני כמה שבועות התווסף לכך פרס התחרות הבינלאומית בפסטיבל טרייבקה שבניו יורק, ובתווך הצטרף גם הישג מקומי: בישראל אין יותר מדי עיטורים יוקרתיים להציע, בטח לא בעולם הקולנוע, אז הבמאי התנחם בהוכחה האולטימטיבית לכך שקנה לעצמו שם בציבוריות הישראלית חיקוי ב"ארץ נהדרת".
כמובן שאצלנו, כמו במקרה של מנחם גולן, אם במאי זוכה לכך שיציגו חיקוי שלו בשעת צפיית שיא בטלוויזיה, זה לא בזכות התכנים של עבודותיו אלא בגלל מה שסביב להן. אז אמנם, "ג'נקשן 48" עוסק בנושאים נפיצים מדי. תאמר נפאר, שגם השתתף בכתיבת התסריט, מגלם בו את בן דמותו ראפר מלוד שנאבק בגזענות הישראלית, באלימות המשטרתית, ובדיכוי הנשים ועוד רעות חולות שיש בחברה המקומית, ומנסה להתעלות מעל כל זה באמצעות המוזיקה שלו ואהבתו לזמרת צעירה בשם מנאר. אבל האזכורים הטלוויזיוניים של אלוני לא התעסקו בכך, אלא רק באמירות פוליטיות שנויות במחלוקות שהשמיע בפסטיבל ברלין.
"אני כמו מתחרה במיס יוניברס, רק עם טורט פוליטי", אומר על כך אלוני, בריאיון שמתקיים לרגל עלייתו לאקרנים של הסרט היום (חמישי). "אני אומר את כל הדברים הנכונים והיפים, אבל אז נפלט לי משהו, כמו שקרה בפסטיבל ברלין. מכאן והלאה, מה שעושים עם כך, זה בעיה של החברה, שמתעקשת להתעסק ביוצר ולא ביצירה, ושל התקשורת, שמוציאה את הדברים מהקשרם. אני לא מתכוון להתחיל לחשוב על כל שטות שאני אומר. אני אדם חופשי ומדבר מה שבא לי".
אתה לא חושב שבסך הכל שיחקת פה לידיים של האנשים שאתה לכאורה מנסה לפעול נגדם? במקום לתת לסרט לדבר לבד, איפשרת להם בקלילות להכניס אותו, אותך ואת הקולנוע המקומי כולו למשבצת של עוכרי ישראל.
"אתה אומר שאולי אסטרטגית עשיתי טעות? אולי, אבל זה לא מעניין אותי. מבחינתי, הקמנו בהפקה הזו תיבת נוח, והמבול בחוץ לא קשור אלינו".
ולא מפריע לך שעכשיו כל הראיונות בארץ סביב הסרט מתחילים באפיזודה הזו?
"בהחלט, זה פאתטי. זה הסרט הישראלי הראשון אי פעם שקהל פלסטיני רוצה לראות. זה הסרט הישראלי היחיד שזוכה עכשיו בפרסים בכל מקום, אז אל תדברו עליי, תדברו עליו".
אז בואו נדבר על הסרט: בעוד כמה שנים (או שבועות יותר נכון) כבר ישכחו את מה שאלוני אמר, אבל "ג'נקשן 48" יישאר בדפי ההיסטוריה כיצירה העלילתית הארוכה הראשונה בתולדות הקולנוע המקומי שעסקה בהיפ-הופ; התשובה שלנו לכל אותם להיטים של אמינם וד"ר דרה, וכמו שאלוני עצמו מגדיר - "אפשר גם לקרוא לנו "Straight Outta Palestine".
אבל הספקת לראות בזמן את "Straight Outta Compton" כדי שזה ישפיע עלייך?
"להפך, הם גנבו ממני! אני אומר זאת במרכאות כפולות ובצחוק כמובן, כי שני הסרטים הרי הופקו באותו זמן ולא היה ביניהם קשר, אבל זו היתה התחושה שלי. ישבתי באולם הכי טוב בניו יורק, ראיתי את הסרט ונדהמתי מהדמיון, כולל סצינות מסוימות שהן ממש אותו דבר הפתיחה למשל, או הקטעים עם השוטרים. אבל יש גם הבדל עקרוני: 'Compton' הוא הכי לא פמיניסטי שיש, גם בגלל מה שהגיבורים שלו עשו במציאות וגם בגלל איך שהוא מציג את מעשיהם. 'ג'נקשן 48", לעומת זאת, הוא סרט פמיניסטי".
בגלל שתאמר כזה, ותמיד היה.
"נכון, עוד מתחילת דרכו, בגלל זה נדלקתי עליו, וזה חריג בסצנת ההיפ-הופ, לא רק בארץ אלא בעולם כמובן. יש סיפור שאני תמיד מספר כשהתחלתי לגייס כספים לפרויקט בניו יורק, אמרתי 'זה סרט על ראפר מוסלמי פמיניסט'. אז אמרו לי 'מילא מוסלמי פמיניסט, אבל ראפר פמיניסט?'"
בכנות, חשבתי שכל הסרט יהיה על הסכסוך, לכל היותר גם על חיי הפשע בלוד, אבל לאט-לאט שאלת מקומה של האשה בחברה הולכת וניצבת במרכז שלו.
"זה בדיוק היה הרעיון, שזה יהיה תהליך. שאלו אותי למה ליהקתי לתפקיד של מנאר בחורה יפהפייה כמו סמאר קופטי. זה הרי הכי קלישאה, אבל זה בדיוק העניין. הגיבור, הראפר בגילומו של תאמר, הרי בה בוחר בה בגלל היופי, כי זה מה שראפרים עושים, הם רוצים שיהיה להם במי להשוויץ. אבל אז היא משתחררת מזה, ובלי שהוא מבין את זה או שם לב לזה בכלל, הופכת תוך כדי הסרט מהמושא לנושא".
זו ההופעה הקולנועית הגדולה הראשונה של קופטי. למה בחרת לעבוד עם שחקנית לא מקצועית?
"כמעט כל השחקנים לא מקצועיים, גם תאמר כמובן. בעיקרון, אני דווקא לא מאמין בזה, אבל בשלב האודישנים שמתי לב שכל הנבחנים הפלסטינים, שבאו אליי מבתי ספר יהודיים למשחק, עושים לי פוזות. ממש אפשר היה להרגיש איך לימדו אותם לעשות העמדות פנים למערב. הם שחקנים מדהימים, ואם הייתי צריך אותם בשביל לגלם אמריקאים הייתי לוקח אותם, אבל ברגע שמבקשים מהם לגלם את הפלסטיני מפה, אז הם שיחקו את הדמות כמו שהיהודי רואה אותה, לא כמו שהיא באמת".
כמובן שכל דיון פמיניסטי הוא מבורך אבל לא פחדת שהסרט יהיה עמוס מדי? גם פמיניזם, גם הסכסוך, גם מוזיקה, גם המצוקות המקומית בלוד ועוד ועוד.
"בדיוק בגלל זה הבאתי יוצר מיומן בסדר הגודל של אורן מוברמן, שיעזור לי להדק את התסריט ואת הסרט כולו, ולספר כל כך הרבה סיפורים בתוך סיפור אחד. אין מה לעשות, אי אפשר להפריד. יש סרטים שמתיימרים לדבר רק על העניין הנשי בחברה הערבית, בלי לגעת בדיכויים אחרים, אבל זה לא אפשרי, לא בקולנוע ולא בפוליטיקה. מי שמתעסק באחד בלי לעסוק במכלול, מייצר שקר. אתה לא יכול לבודד: דיכוי גזעי, מגדרי, מעמדי ואתני קשורים זה בזה, ואי אפשר לבודד אותם.
"זו בדיוק הבעיה עם חלק מהשיח המזרחי. אנשי 'תור הזהב' למשל, משחזרים את הגזענות של הציונות, זו שחושבת כי קודם כל חייבים לדאוג ליהודים. זו גם הבעיה שיש לי עם מירי רגב, שמשכפלת שיח אשכנזי יהיר. הבעיה איתה היא לא שהיא מזרחית, אלא שהיא לא מזרחית! היא משתמשת בשפה כאילו מזרחית כדי לשכפל את העליונות הלבנה".
אתה לא חושב שחלק מן הצעדים שלה חיוביים, או בכיוון הנכון?
"אז אולי היא עושה משהו טוב פה ושם, אז מה? אני בטוח שאם אחפש, אמצא דברים טובים גם אצל ביבי. רגב בסך הכל שלוחה שלו, ואם היא עושה דבר מה חיובי, זה בשביל לקדם משהו שהוא נורא. ונגיד שהיא כן עוזרת לפריפריה, מה זה שווה אם היא מחוקקת חוק שאוסר לדבר על הנכבה. מה זה שווה אם היא נותנת כסף לערבים רק בתנאי שישירו את תהילתה?".
אלוני נולד בתל אביב ב-1959. בתחילה היה מוכר כבנה של שלומית אלוני ז"ל, לאחר מכן קנה לעצמו מוניטין מקומיים ובינלאומיים כאמן, ואז החל לעמוד גם מאחורי המצלמה, וביים שלל סרטים קצרים ואת "מחילות" הארוך מ-2006, בכיכובו של איתי טיראן. עשר שנים עברו עד "ג'נקשן 48" ורק עכשיו, לדבריו, הוא מרגיש ראוי לקרוא לעצמו במאי קולנוע.
פגשתי את אלוני בזמנו גם לרגל הפצת "מחילות" וכבר אז היה לי קשה שלא להיכבש בקסמו האישי והאנרגיות החיוביות שלו. גם בקרב מה שאמור להיות המילייה שלו, אפשר למצוא לא מעט כי חושבים שהוא מגלומן, יהיר, מדושן עונג וכדומה, אבל גם אם לא מסכימים עם דעותיו או מעריכים את סרטיו, מי שמכיר אותו באופן אישי יודע כי לבו נמצא במקום הנכון. בעולם האמנות, ובטח שבקהילת השמאל הרדיקלי, לא חסרים כאלה שמסתירים אישיות עלובת נפש מאחורי דעותיהם הנאורות והנוקבות. אלוני אינו כזה.
אלוני בדרך כלל חייכן, ולמפגש הזה הוא מגיע במצב רוח טוב במיוחד. הריאיון מתקיים יום לאחר הפרמיירה הישראלית של הסרט, שהסתיימה בתגובות מחממות לב. מירי רגב לא היתה, אבל חברי הכנסת איימן עודה, זהבה גלאון ותמר זנדברג כן, וגם הכוכבים של "ג'נקשן 48" כמובן, ומיכאל מושונוב, המגלם בו ראפר ישראלי שמבוסס באופן ברור על סאבלימינל. "מיכאל הביא להקרנה את החברים הראפרים שלו", מספר הבמאי, "ולא עניין אותם לא ישראל ולא פלסטין, עניין אותם רק שהבאנו סרט היפ-הופ לפנים. הם עפו על זה".
אבל לא כולם עפים על הסרט. הוא זכה אמנם לתגובות נלהבות בפסטיבלים של ברלין ושל טרייבקה, קיבל ביקורות מעולות ברוב כלי התקשורת, נמכר להפצה ברחבי העולם וכדומה, אך יש גם כאלה שחושבים אחרת. בארץ, מבקרים רבים סולדים ממנו, וגם בארצות הברית התפרסמו נגדו מילים שליליות בפרסומים מרכזיים, למשל ב"הוליווד ריפורטר".
"רק בחוף המערבי כתבו נגדנו", פוטר זאת אלוני. "רק איפה שיש את הקונספירציה של הימין הקיצוני היהודי. הביקורת ב'הוליווד ריפורטר' התחילה במשפט 'אודי אלוני השמאלני'. מה זה קשור, אללה יסתור? ואז מה היתה הביקורת שלהם על הסרט? על זה שכל הערבים בו טובים וכל היהודים בו רעים".
וזה נכון! הראפר שמגלם מושונוב. התחקירנית שמביאה את הגיבור לתוכנית בוקר והמנחה שלה. השוטרים כמובן. כל יהודי בסרט נראה כמו הבן המשותף של לקס לות'ור והג'וקר.
"אין פה יהודים רעים ואין פה יהודים טובים כי היהודים זה בכלל לא מה שחשוב פה. האנשים הרעים בסרט הם ערבים, והאנשים הטובים בסרט הם ערבים, כי זה פאקינג סרט על ערבים! לא על יהודים!.
"יאללה, תרגיעו. הסרט לא עליכם. זו הפעם הראשונה שתבינו מה זו החוויה של מיליון וחצי פלסטינים. אבל הבעיה של היהודים היא שהם לא מסוגלים לראות את הערבי במרכז, כגיבור. היו סרטים ישראלים על הסכסוך שהדמות הערבייה היחידה בהם היתה אשה ערומה שהגיחה לשנייה וחצי, ואז אף אחד לא אמר שום דבר. זה היה בסדר מבחינת כולם, כי כל עוד שמתעסקים בנפש היהודית, הכל סבבה. אבל ברגע שאתה עושה סרט שכל הגיבורים בו ערבים, פתאום באים ומזדעקים ומה עם המבט היהודי? אז די עם זה. החלפנו נקודת מבט. פה הנפש הפלסטינית במרכז".
ועדיין, בהקשר זה, יש פה סצנה אחת שנראית קצת מאולצת: רגע חסר כל הקשר עלילתי, בו הראפר בגילומו של מושונוב, באחת משורות הדיאלוג היחידות שלו, יושב בג'קוזי ומספר איך חברו נהנה להתעלל בערבים במחסומים.
"על זה אתם מתלוננים? היהודי שלי הרבה יותר טוב מהיהודים שלכם, שכולכם אוהבים בסרטים הישראלים שלכם היהודים האלה שרוצחים ערבי ואז בוכים. אצלי הם לא בוכים וגם לא רוצחים. המקסימום שלהם זה לשבת בג'קוזי ולפנטז".
הדבר המעניין הוא לא רק שקיבלת מימון מהקרנות על כל זה, אלא שהמפיקים והמפיצים של הסרט הם משפחת אדרי, האנשים הכי חזקים בקולנוע הישראלי, אלה שנמצאים בקשרים אישיים ומקצועיים מעולים עם נתניהו ומירי רגב, ובאופן כללי הם הכי ממוסדים והכי במיינסטרים. זה מראה שתגיד מה שתגיד, אבל הממסד כאן מאפשר חופש ביטוי בסופו של דבר, לא?
"את התודה הכי גדולה שלי אני צריך לתת למנהלת ההפצה של יונייטד קינג, לירון אדרי. היא באה ואמרה לי חד משמעית שהיא משייכת את עצמה לימין, ובכל זאת, היא התאהבה בסרט, ואמרה שלא מעניין אותה הפוליטיקה שלו, כי היא רואה בו סיפור אנושי מרגש, ואז התגייסה למענו בכל הכוח. ביקשתי מלירון שתעזור לי להגיע לקהל הערבי, והיא העמידה תקציב לפרסום בערבית. זו פעם ראשונה בהיסטוריה שזה קורה כאן. תלך אחורה ותבדוק אף פעם לא היתה פרסומת שכולה בערבית לסרט ישראלי.
"אז כן, זה שהממשלה פשיסטית לא אומר שגם החברה כזו. אנחנו מקום הטרוגני ויש פה הרבה אנשים שמשתדלים. אני שונא את מה שאנחנו עושים לאחר, אבל ברור שבתוכנו יש גם הרבה כוחות חיוביים".
אגב, אם נחזור לנקודת ההתחלה, ראית את החיקוי שלך ב"ארץ נהדרת"?
"אני לא רואה את התוכנית, אין לי טלוויזיה בכלל. אבל שלחו לי לינק ביוטיוב. זה היה מצחיק, והעיקר שהזכירו שזכיתי בפרס. עכשיו אני מת שאיתי טיראן יעשה חיקוי שלי ב'בגב האומה', כי הוא עושה חיקויים נורא מצחיקים שלי".
נסיים בנקודת הסיום של הסרט כולו. בחרתם להקדיש אותו להוריכם המנוחים אתה לשולמית אלוני, ותאמר לפאוזי נפאר.
"חלק מהחיבור ביני לתאמר היה סביב האבל המשותף של שנינו, שאיבדנו את האנשים היקרים לנו בערך באותו זמן. אלה הקדשות אישיות: זו הוקרת תודה לאנשים שאנחנו חייבים להם כל כך הרבה. פאוזי שמר את תאמר מחוץ לסכנות של שכונות העוני בלוד, ואמא שלי שמרה אותי מחוץ לגזענות הלבנה".
אם יורשה לי לשאול, מה שולמית אלוני היתה אומרת על "ג'נקשן 48" לו היתה יכולה לצפות בו?
"היא היתה מתה עליו. היא היתה עפה עליו ברמות".