מתישהו לקראת אמצע "אקס-מן: אפוקליפסה", כמה מהמוטנטים הצעירים בבית הספר של צ'ארלס אקסבייר מנהלים שיחה על טרילוגיות סרטים מצליחות. אחד מהם, שבדיוק צפה ב"שובו של הג'דיי", פונה לחבריו ומסכם: "השלישי הוא תמיד הכי גרוע" (תזכורת לכך שהעלילה מתרחשת הפעם בשנות ה-80 ורפרור ל"אקס-מן: המפלט האחרון" הרע מאוד). קשה לא להחמיא באותו רגע לבראיין סינגר וסיימון קינברג התסריטאי על האומץ לשחרר בדיחה על חשבון עצמם, דווקא בעיצומו של הסרט השלישי בטרילוגיית הפריקוול. אבל במבט לאחור, הרגע המשעשע והכיפי הנדיר הזה ב"אקס-מן: אפוקליפסה" נראה יותר כמו הכנה לוועדת החקירה העתידית. ניסיון להודות בטעות עוד לפני שמישהו הספיק לצעוק שהמלך הוא עירום. כי משעשעת עד כמה שתהיה, האמירה הזאת הרי לא תמיד נכונה ("שר הטבעות: שיבת המלך", "זהות אבודה" ו"צעצוע של סיפור 3", למשל, ממש לא יכולים להיחשב כנפילות), עד לרגע שהיא כן. ובמקרה הזה היא מדויקת עד כאב.
עלילת "אקס-מן: אפוקליפסה" מתרחשת, כאמור, בשנות השמונים המוקדמות. אחרי שהצילה את הנשיא מהתנקשות והפכה לסמל עבור המוטנטים, מתמסרת רייבן (ג'ניפר לורנס) לתפקידה כמנהיגתם החדשה לצידו של אקסבייר (ג'יימס מקאבוי). ג'ין גריי (סופי טרנר), סקוט סאמרס / סייקלופס (טיי שרידן) קורט ואגנר / נייטקרולר (קודי סמית'-מקפי) ופיטר מקסימוף - הלא הוא קוויקסילבר הנהדר (אוון פיטרס), שגנב את ההצגה כבר ב"אקס-מן: העתיד שהיה" - מצטרפים כולם לבית הספר ונושאים עיניהם אל רייבן. בדיוק כאשר מוטנט רב עוצמה בן 3,600 שנים מתעורר לחיים, ומגייס לצידו ארבעה בני ברית קטלניים, בניסיון לשבור סופית את האיזון העדין בין בני אדם ומוטנטים ולהשתלט על העולם.
סינגר מלווה את סדרת סרטי "אקס-מן" כבר 16 שנים. אחרי שביים בהצלחה רבה את שני הסרטים המקוריים בסדרה בתחילת שנות האלפיים, המשיך ללוות כמפיק את המוטנטים בסרטי הסולו שלהם ("וולברין", "דדפול") ובטרילוגיית הפריקוול, שהחלה עם "אקס-מן: ההתחלה" הנפלא של מתיו ווהן ב-2011. אלא שבדיוק אז הוא חש בצורך לשוב אל כיסא הבמאי. הניסיון הראשון עם "אקס-מן: העתיד שהיה" הבינוני מאוד ב-2014 כבר הפעיל את כל צופרי האזעקה, אבל לא נראה שסינגר זיהה אותם. ב"אפוקליפסה" הוא כבר מוותר לחלוטין על כל ניסיון לשמור על הדמויות והעולם שבנה בעמל כה רב, ומתמסר למרבה האכזבה לכל הקלישאות הרעות של ז'אנר הגיבורים. יש המון דברים רעים ב"אפוקליפסה", ומיד נתייחס אליהם, אבל יותר מכל סובל הסרט הזה מהיעדר של לב. וכשמדברים על סרט שבו מככבות כל כך הרבה דמויות אהובות, זה הופך את הכל לעצוב עוד יותר.
החטא הראשון והברור ביותר של "אפוקליפסה" הוא ריבוי הדמויות הדרמטי. כן, זה נכון שרק לפני שבועיים "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" התמודד נהדר עם האתגר הזה, אבל יש סיבה שלא כולם הם האחים רוסו. סינגר מנסה - אפרופו "מלחמת האזרחים" - להציג כאן דמויות חדשות משני צידי המתרס בסוג של התנגשות חזיתית בין מוטנטים לבין עצמם. המשימה הזאת קשה מאוד בפני עצמה, אלא שבמקביל ממשיך מנסה הסרט גם לרפרר לסרטי עבר ולגרסאות מבוגרות יותר של המוטנטים, להביא דמות אהובה להופעת אורח, להמשיך לרכב על המתיחות המתפתחת בין פרופסור אקס למגנטו ולקרוץ שוב שוב לימי המלחמה הקרה. התוצאה היא עומס בלתי נסבל שמאלץ את הסרט לקפוץ שוב ושוב ממקום למקום, לעתים בלי שום היגיון או צורך. חלק מהדמויות פשוט נכנסות לסרט בלי הסבר או הקשר, בעוד שאחרות נמצאות על המסך לעתים יותר מדי זמן. מעל הכל התחושה היא שמנסים להאביס אותנו בהרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לעכל.
סרטי גיבורים תמיד, בלי יוצא מן הכלל, נמדדים לפי איכות הנבל שלהם. ובמקרה של "אפוקליפסה" התוצאה כל כך חלשה, עד שהיא נראית לפעמים קצת קומית. אפוקליפס (אוסקר אייזק) הוא פשוט סוג של פרעה, אל קדום ומכוער למדי, שקם אחרי 3,600 שנים ומחפש לעורר קצת הרס. אין לפעולות שלו שום הצדקה שהושקעו בה קמצוץ של מחשבה יצירתית או עידון, עוד ביריון קומיקס גנרי שמחפש להרוס דברים ולמשוך את הטובים לצד הרע. זה מציק בעיקר משום שאוסקר אייזק הוא שחקן נהדר, שנפל כאן קורבן לתסריט רע. במשך רוב הסרט הוא פשוט צורח, גם כשאין שום רעש סביבו, כנראה שמישהו חשב שזה אמור לגרום לו להיראות מפחיד יותר. זה לא. אפוקליפס הוא נבל משעמם עד להכעיס, כזה שלא ממש ברור למה מישהו ירצה ללכת אחריו, בוודאי שלא לפחד ממנו. הכתיבה החלשה הזאת משפיעה דרמטית על הסרט. אם מת'יו ווהן הצליח לרתום בדרך נפלאה את המתיחות הגרעינית של שנות ה-60 לאווירת האבדון שמרחפת מעל "אקס-מן: ההתחלה" ולסיפורים של הדמויות המרכזיות בו, מבלי לומר ולו פעם אחת את המילים "סוף העולם", כאן על אף הניסיון הכמעט נואש לצרוח "אסון מתקרב", הסרט לא מצליח לעורר תחושת חרדה אמיתית לגורל העולם או הגיבורים.
ואם כבר חטאים שקשה לסלוח עליהם, גם עבודת האפקטים של "אפוקליפסה" רחוקה מאוד מלהרשים. סרטי גיבורים הם כמו מפעל לנקניקיות. כולנו יודעים איך הם נוצרים, אבל מגיעים לקולנוע עם ציפייה שלא נרגיש בדבר. ב"אפוקליפסה" אפשר להצביע כמעט בכל סצנה נתונה על המיקום המדויק של המסך הירוק. האפקטים הממוחשבים עצמם (הברקים שיורה סטורם לדוגמה) נראים מיושנים ומצועצעים. התחושה הזאת ליוותה רבים עוד כשהטריילר לסרט הופץ, אבל התקווה היתה שהדברים ייראו אחרת בסרט השלם, ולמרבה הצער זהו לא המצב. כמו במקרה של הדמויות והסיפור, גם כאן יש תחושה של עומס יתר. כאילו אנשי האפטר אפקטס לא הצליחו להתפשר על אפקט אחד ופשוט זרקו את כולם אל תוך הפריים בבת אחת. לא נעים להשוות שום דבר לעבודה של זאק סניידר, אבל לפרקים (בעיקר בסצנות הסיום) זאת התחושה ש"אפוקליפסה" מעביר לצופים.
תחושת הפספוס כאן גדולה כי בתוך "אפוקליפסה" יש המון פוטנציאל. המוטנטים החדשים, בעיקר נייטקרולר וקוויקסילבר, גונבים את ההצגה לחלוטין בסצנות המעטות בכיכובם. הכריזמה המתפרצת של ג'ניפר לורנס שעובדת כל כך טוב בחלק הראשון של הסרט, פשוט נזנחת ככל שהוא מתקדם. התחושה היא של קבוצה שמספסלת את הכוכב הגדול שלה דווקא בדקות ההכרעה של משחק הגמר. גם הפסקול הנוסטלגי של "אפוקליפסה" מצליח לייצג נאמנה את רוח התקופה, שכאמור לא מנוצלת מספיק כדי להעשיר את העלילה. אריק לנשר / מגנטו של מייקל פסבנדר ראוי היה גם הוא לתסריט ומקום חשוב הרבה יותר בסרט הזה. אולי אם מישהו היה מוכן לוותר על אחת מהסצנות שבהן צ'ארלס אקסבייר נוגע ברקות של עצמו בדרמטיות של מי שגילה שאזל לו האדוויל.
"אקס-מן: אפוקליפסה" הוא סרט רע שמעיב מאוד על המורשת של טרילוגיית הפריקוול. מה שהחל עם תסריט מהוקצע ובימוי חכם של ווהן, נהרס בהדרגתיות ובשיטתיות בסרט הקודם ובעיקר כאן. עם נבל גנרי ומשמים, עומס בלתי נסבל של מידע ודמויות, תסריט חלש ואפקטים חצי אפויים, זוהי תמצית הרעות החולות של סרטי גיבורים רעים. נותר רק לקוות שעם הסיום הזה יגיע גם זמנו של סינגר להתקדם הלאה לפרויקטים אחרים. עולם המוטנטים משווע כעת יותר מתמיד למוח יצירתי וכישרוני שיחזיר את הפוטנציאל הגדול שאבד.