הכלכלה היא הנושא החם עכשיו בארה"ב, ערב המאבק הגדול בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ. מתחת לכל ההתכתשויות האישיות, הספינים וכיפופי הידיים, מחכים האמריקאים לדעת לאן מתכוון כל אחד מהמועמדים לנווט את הספינה של הכלכלה הגדולה בעולם. הפערים העצומים בין עשירים ועניים, החזירות הקפיטליסטית שהתגלתה בוול-סטריט במשבר הגדול של 2008, הכוח המרוכז בידי הבנקים הגדולים, כל אלה מובילים את הוליווד להתמקד בשנים האחרונות עוד ועוד במוכ"זים, אג"חים, קרנות גידור ושאר מושגים שקולנוענים ברחו בהם בעבר כמו מאש. "הזאב מוול סטריט" פגע בול בליבה של החמדנות שאינה יודעת שובע, "מכונת הכסף" הציג את כל נורות האזהרה והכתובות האדומות על הקיר שמהם התעלמו כל מומחי הכלכלה לפני הקריסה, וכעת מנסה "מפלצת הכסף" להפנות זרקור אל הנפגעים הגדולים של המשחק הכלכלי: האזרחים הקטנים.
סרטה השלישי של ג'ודי פוסטר כבמאית עוסק בלי גייטס (ג'ורג' קלוני), מנחה מדושן עונג של תוכנית כלכלית מצליחה (שעל שמה קרוי גם הסרט) ומומחה לשוק ההון, שמתיימר להציג בפני צופיו את הסודות הכמוסים להתעשר בקלות. לאחר שאחת מהמניות החמות עליהן ממליץ גייטס בתוכניתו מאבדת בתקלה מסתורית 800 מיליון דולר, פורץ לאולפן קייל בודוול (ג'ק אוקונל), צעיר ממעמד הפועלים שאיבד את כל חסכונותיו בקריסת המניה. אחרי שהוא מאלץ את גייטס באיומי אקדח ללבוש וסט מלא בחומרי נפץ, הוא דורש מהמנחה וממפיקתו הנאמנה, פטי פן (ג'וליה רוברטס) שמתקשרת עימו על בסיס קבוע באוזניה, למצוא הסבר לתעלומה שגרמה לו לאבד את כספו ולאתר את האחרים לה.
סביר להניח שהכוונה המקורית של פוסטר בבואה ליצור את הסרט הזה, היתה ליצור סוג של שילוב בין "רשת שידור" ו"אחר צהריים של פורענות" הקאנוניים של סידני לומט. מדובר בדרמת בני ערובה שבה הנבל הוא למעשה הקורבן, ושמתפתחת כל העת בזמן אמת לעיני כל. מנגד, ניכר הניסיון להפוך את גייטס למעין נביא זעם בלתי צפוי בסגנון הווארד ביל, שחווה את תהליך ההתפכחות מהשקרים החלולים של תוכניות הכלכלה, כאשר במשך כל אותו הזמן מנסים מפיקיו להשתלט עליו בעודם ספונים בקונטרול. וזאת גם הבעיה הגדולה של "מפלצת הכסף". על פניו, כבילוי לא מחייב שנועד להעביר שעה וחצי של אסקפיזם בתקופה שבה המבחר בבתי קולנוע רחוק מלהרשים, מדובר בבחירה לא רעה. יש בו את כל המרכיבים הצפויים של בניית מלודרמה, כוכבים גדולים וחוש הומור מעט דלוח. אלא שבמשך כל הזמן, נראה שהוא מאוד מנסה להראות שהוא הרבה יותר מאלה. ובמובנים של סרטי הכלכלה שקדמו לו, ובוודאי הסרטים שמהם הוא שואב השראה, מדובר במוצר חיוור מאוד.
התסריט חסר המעוף של "מפלצת הכסף" לא מאפשר לסרט להתרומם בשום שלב מעבר לטווח ההילוך השני. הדמויות פלקטיות וצפויות עד רמת הקלישאה (המפיקה הממורמרת והעייפה, איל ההון המנותק והמאוהב בעצמו, המגיש הפריבילג ורודף השמלות), אבל הרבה יותר צורם מכך הוא הטוויסט הגדול שהסרט כביכול מכוון אליו, אבל מעולם לא מגיע. אם בגלל הדמויות הצפויות וחסרות העומק או היעדר היכולת לבנות סיפור מורכב וחכם מספיק, התוצאה היא היעדר של מתח אמיתי. וכשהפתרונות כבר מגיעים הם בדיוק מה שהייתם מצפים שיהיו. יחסית לסרט שכל כך מנסה לומר דברים גדולים על הכלכלה, על כסף ועל האנשים הקטנים, "מפלצת הכסף" לא אומר כמעט דבר. אין בו פרומיל מהחדשנות הביקורתית - בין אם תסריט או בעריכה - בדיאלוגים השנונים או בהומור החד, שהפכו את "מכונת הכסף" לסרט כל כך מהנה.
קושי נוסף שממנו סובל הסרט רבות הוא יכולת המשחק של אוקונל. ב"בלתי נשבר" ו-"71" עשה אוקונל עבודה טובה ואף יותר מכך, אבל כאן נראה שאיבד את האיזון העדין שמונע מזעם אמין להפוך קומי. ההתפרצויות התכופות שלו והמאמץ להיראות כועס, חוזרות כבומרנג ופוגעות ביכולת של דרמת בני הערובה להתרומם. בנוסף, נראה שהסרט עצמו לא מצליח להחליט האם הוא מצדד בבודוול או לועג לו. בסצנה הטובה ביותר של הסרט, למשל, מופיעה בת זוגו של בודוול על המסכים ותוקפת אותו על חוסר האחריות באיבוד כספם, ועל הטמטום שבעקבותיו בחר להפוך לסוג של טרוריסט כדי לכפר על מעשיו. זהו רגע נדיר וחזק, אבל הוא מדגיש עד כמה הסרט מנסה ללהטט בין קומדיה, מותחן וטרגדיה, מבלי שהוא מצליח להינעל על אף אחד מהז'אנרים בשום שלב.
קלוני ורוברטס עושים בסך הכל עבודה סבירה, למרות שהראשון נראה כאילו התסריט והאתגר הזה קטנים עליו, והאחרונה ממשיכה את קו התפקידים האחרונים והשכיחים לחלוטין שלה. הכימיה בין רוברטס וקלוני תמיד היתה מוצלחת וברור למה הבחירה בשניים נראתה טבעית כאן, אבל בשום שלב לאורך הסרט לא מצליח אף אחד מהם לתעל את הכימיה הזאת לרגע גדול או זכיר ובעוד שאף אחד לא מצפה מכל סרט בכיכובם להפוך לקלאסיקה נצחית, בהחלט מורגש כאן שכל אחד מהם ובוודאי שניהם יחד מסוגלים לתוצאה מעניינת הרבה יותר.
"מפלצת הכסף" הוא סרט שבידיים של במאי מיומן יותר ועם תסריט חכם וחד יותר, יכול היה להפוך לאחד מהסרטים שיככבו בעונת הפרסים בחורף הקרוב. במקום זאת נותרנו עם מוצר בינוני וחסר מעוף, שייעלם מהזיכרון הקולקטיבי מבלי להשאיר זכר. ובתקופה שבה סרטי כלכלה מצליחים לעקוץ את הממסד ולהפוך את הוליווד לחתרנית ובועטת מעט יותר, זה בהחלט מאכזב.