שאלה:
אני כותבת רע. אל תשאלי למה החלטתי כך, בדקתי את זה מספיק פעמים. פשוט צאי מתוך נקודת הנחה שאני צודקת. השאלה היא אם עלי להפסיק לכתוב?
בתהיה,
תמר.
תשובה:
תמר יקרה,
את רוצה להפסיק לכתוב?
"לא. אני מאוד אוהבת וזקוקה לזה".
אז זו התשובה, וזה כנראה הטור הכי קצר וממצה שנכתב ever.
"זה לא כל כך פשוט כמו שאת חושבת. שנים אני משתתפת בחוגים ובסדנאות לכתיבה יוצרת, אוהבת לכתוב, לדבר על כתיבה וקריאה, מכל תחומי העניין זה מה שאני באמת אוהבת לעשות. אבל הטקסטים שלי לא מעניינים אף אחד, אף פעם, ואם אני לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך, אולי עדיף שלא אעשה את זה.
לא ברורה לי הקביעה הזו ש"אני לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך", והיא בעייתית משום שהיא לא לוקחת בחשבון את הנתון הבסיסי הפשוט, שהיכולת להשתפר בכתיבה, כמו בכל תחום אחר, היא אינסופית, ודאי כשהנדון אוהב מאוד לכתוב.
אבל בואי נלך עם הקו שלך. נניח שאת כותבת רע, אפילו רע מאוד. אז מה? את מי עלייך לר?צות? לאיזה מו?ל?ך עלייך להקריב קורבנות? אם אני אוהבת לשחות להנאתי, אבל לא מתאימה לשחיה אולימפית, אסור לי לשחות?
"זה לא אותו דבר"
למה לא?
"כי פעילות גופנית היא פעולה שלא צריכה לייצר תוצר, היא נעשית לשם עצמה. כתיבה אמורה לייצר טקסט, וכדאי שהוא יהיה טוב."
ההתמקדות בתוצר המוגמר, במקום בדרך אליו, היא טעות שמובילה להחמצה גדולה. כתיבה, כמו שחיה, כמו ציור, ובעולם שפוי בעצם כמו כל עיסוק ומלאכה, היא קודם כל להנאת העוסק בה. אם את נהנית ואוהבת לכתוב - אין כאן שאלה. את לא חייבת דין וחשבון, וגם לא תוצרים, לאף אחד, והאמת היא שאני לא רואה שום אפשרות שבמצב שבו הכתיבה כה חשובה ומשמעותית עבורך, הטקסטים שאת כותבת יצאו לא טובים.
בואי אספר לך סיפור: לפני כמה שנים נכנסה למשרדי אישה נעימת-מראה שנראתה כבת שישים, שיער שחור ארוך ומתולתל, הציגה עצמה כוורדית מלוד, והניחה על שולחני ערימת מחברות עבות ומהוהות, שכל אחת מהן הייתה עטופה בבד צבעוני אחר, בתפירת-יד. היא אמרה שאלה מחברות שירים שהיא כותבת מגיל ארבע-עשרה, נפתחת לה עכשיו תוכנית חיסכון, והיא מבקשת להוציא לאור ספר שירה. היא פתחה את אחת המחברות וקראה לי שיר על ריחן של עוגיות קינמון. הרגע הזה צרוב בי כרגע מכונן. מולי עמדה אישה שכותבת מילדותה, שמחויבת לכתיבתה ולא סופרת שום דבר אחר מלבד הצורך שלה להתבטא בכתיבה. תחושתי הייתה שכבוד הוא לי לאפשר לה לצאת לאור, וללוות אותה לאורך התהליך. הצמדתי לה עורכת ספרות שסייעה בבחירת הטובים מבין השירים, והיא יצאה לאור, תרתי משמע. אני בטוחה שיש קהל שהספר האישי הזה יעניין אותו, ויש קהל שלא. אבל לא בזה העניין.
ואם הסיפור הזה נראה לך פריפריאלי מדי, בואי נלך לטופ? של הספרות העברית וניקח דוגמא גם משם: בשנות השישים ביקשו לפרסם את שיריהם שלושה משוררים צעירים ולא מוכרים, בני פחות מעשרים. שיריהם היו אחרים ושונים ממה שהיה מקובל בשירה העברית עד אז. כאשר עורך של כתב-עת שנהג לפרסם שירה עברית צעירה, חדשה, טובה בעיניו, רצה לפרסם חוברת המוקדשת לשלושתם, ביקשו ממנו המשוררים הותיקים והמוכרים שלא יעשה כן משום ש"זו לא שירה".
הוא פרסם בכל זאת. קוראים להם יונה וולך, מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ, משוררים שזכו להכרה כמשוררים חשובים, מן המשמעותיים והטובים ביותר בתולדות השירה העברית.
עיזבי אותך משטויות. בוודאי שאת צריכה להמשיך לכתוב. כתיבה היא דרך חיים. כשאת כותבת את מרגישה את התחושה הטובה הזו שמרגישים כשעובדים על משהו שמשמעותי לנו. כשאת כותבת את מקשיבה, מתבוננת, פתוחה לקלוט, מתחברת פנימה, מבטאת את עצמך, מתפתחת, צומחת, מתעשרת.
"אז את מציעה לי לשבת לבד בחושך בלי חברים ולכתוב לעצמי? כי לחוגי כתיבה אני כבר לא מסוגלת ללכת. "
אני מבינה את הצורך שלך בחברתם של אנשים כותבים כמוך, הוא מבורך. יש לי רעיון בשבילך. בעולם מקובלת מאוד תופעה נפלאה: אנשים מקימים לעצמם קבוצות כתיבה קטנות, שנפגשות אחת לכמה שבועות, בבית קפה, או בביתו של אחד מהם, ועובדות יחד. זה קיים גם בארץ, בהיקף קטן יותר. פני לשניים-שלושה ב?ו?גרי אחד החוגים שהשתתפת בהם, או אפילו פרסמי מודעה בפייסבוק או בקהילות ספרותיות, ופתחי לך קבוצת-כתיבה. כשתמצאי את האנשים הנכונים לך אתם תהפכו למשפחה קטנה. אני מכירה קבוצה כזו שעובדת יחד כבר יותר מעשר שנים, הם נוהגים להיפגש אחת לחודש בספרייה ציבורית גדולה, ומדי פעם מזמינים מנחה להעשרת המפגש. במפגשים שלכם תוכלו לכתוב תרגיל משותף, לערוך יחד טקסט שכתב אחד המשתתפים, כל אחד בתורו, כשהמטרה היא תמיד לקדם ולפתח זה את כתיבתו של זה, ממקום בונה ואחראי. את תאהבי את העבודה איתם. חזקי ואמצי, והמשיכי ליהנות מן הכתיבה.
אוולין לוי - היא מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל- אביב