פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 138: שיר אחד, אבל ממש לא עם אחד

      לקראת הבלוק פארטי של מוקי שיארח את אמני ההיפ הופ הישראלים, נדב מנוחין חזר אל איחודים קודמים וגילה שלעתים, התוצאה היתה מביכה אבל לפחות היתה קיימת

      מוקי ומושון@כהן (יח"צ , עדי כהן צדק)
      בקרוב על במה אחת: מוקי ומושון@כהן (צילום: עדי כהן צדק)

      בחודש הבא מוקי יארח בהופעה את הנבחרת של ההיפ הופ הישראלי על במה אחת. יהיו שם, באמפי פארק רעננה, נצ'י נצ', טונה, כהן@מושון, קפה שחור חזק, אקסום, איזי, פלד, סטטיק ובן אל תבורי, ובטח עוד אנשים שיש להם את אותו החיוך בכל תמונה. על ההפקה, איך לא, סנדק הסצנה יוסי פיין ואורי אבני (וגם, גילוי נאות: הקולגה נוי אלוש מהמדור סטטוספופ). המודל: מסיבת הרחוב האגדית של דייב שאפל. העילה: הפריחה המשמחת של ההיפ הופ הישראלי בשנתיים-שלוש האחרונות. המחשבה הראשונה: עוד גימיק פסטיבלים. יכול להיות שחלק מהמחשבה הזאת מגיע מהעובדה שמוקי איבד בבת אחת יחד עם "ילד של אבא" ו"הכוכב הבא" הרבה מההערכה ומהאמון בו כאמן שיש לו מה להגיד. אבל המחשבה השנייה: למה לא בעצם? זה דווקא נחמד שכולם עולים יחד על הבמה. זה לא תמיד נשמע מוזר כל כך.

      סופרגרופ זה פורמט שהוא אוברייטד, אבל למפגש מוזיקלי של הרבה אמנים יכול להיות גם פוטנציאל ענק. אחת לכמה זמן מפגשים כאלה מביאים למפח נפש ("הנאיבי האחרון", שיר המחווה האיום לאריק איינשטיין כמשל), אבל לפעמים הם מהווים תמונת מראה של תקופתם. לשמוע היום שיר משותף של אמני ישראל זה קצת כמו להביט בכל תמונת מחזור – קצת מרגש, הרבה מביך ומלא בשאלות על איך ההוא וההיא היום פעם חברים והיום מתעבים עמוקות אחת את השני.

      בהיפ הופ, אולי יותר מכל סצנה מוזיקלית אחרת, יש תרבות ומסורת של אירוחים רבי משתתפים. בהיפ הופ הישראלי יש באמת כמה דוגמאות נאות. הבולטת ביותר היא "ת.ז" של בויאקה (קוואמי, קוטג' ונימי נים), שאירחו לשיר אחד גלריה מפוארת של הראפ הישראלי של זמנה: צ'ולו, הרביעיה הפותחת, סילברדון, פישי הגדול, שאנן סטריט, סאבלימינל והצל. זה לא שיר גדול מדי, אבל מרתק לחשוב מה היה לאנשים האלו, רובם לפני הפריצה הגדולה, להגיד ב-2001 ואיך הציגו את עצמם. הכל שם – הצל עם המיליטריזם, שאנן סטריט על השלום שיגיע מירושלים: אתם מדמיינים את השניים האלה, הכהניסט עם התומך של "שוברים שתיקה", חולקים היום עמדת מיקרופון? אבל במקרה הזה לא מדובר רק במפגש הבלתי אפשרי של יריבים אידיאולוגים מרים, אלא גם בהצהרה קולקטיבית של בכירי הז'אנר על קיומם. אני רואה במסיבה של מוקי מעין אירוע דומה, רק של דור וחצי קדימה, שמביט מתוך עמדת ניצחון ברורה.

      הדוגמאות היפות יותר מגיעות דווקא, כמובן, מהזירה הגדולה יותר: "אמני ישראל". הקונספט, שנשאב כמובן מההצלחות הגדולות של "We are the World" ו-"Do They Know it's Christmas", נלעג כמו שהוא מקסים. הרבה גוונים, צבעים, קולות: הכינוסים האלה נתנו במידה רבה את חותמת הישראליות להרבה אמנים, אבל רבים אחרים גם הופיעו בהם כעלה תאנה, במופע בודד של סולידריות מדומה, המציגה מין שקר לבן ומנומס על השוויון והאחדות. אבל אפשר לראות גם התקדמות מ"עם אחד שיר אחד" (1985) אל הדוגמה היותר מוצלחת והמאיר-אריאלית שלו, "כתונת פסים" (1995). כאן וכאן אגב, מככבים בעז שרעבי ודני ליטני. במקרה של שני השירים, הם באמת הונעו מתוך כוונות טובות: הכנסות הראשון הועברו למען בעלי צרכים מיוחדים, האחרון נועד למחות, על רקע גל העלייה הגדול של שנות ה-90 של יוצאי אתיופיה וברית המועצות לשעבר, נגד תופעות של גזענות ואיבה עדתית. היה אז אך הולם שעולה חדש כמו ארקדי דוכין הצעיר יהיה המלחין והמוציא לפועל של הרעיון הזה. העשור בין שני השירים היה לתקופת השיא של הז'אנר בישראל, ובאמצעה אפשר למצוא עוד מקרה ביזארי משהו, כאשר אמנים הולנדים שלחו שיר תמיכה בישראל אשר תחת מתקפת הטילים מעיראק, ואמני ישראל, בהם פיגורות כאדם ודפנה דקל, בתגובה, שרו בפולניות אופיינית, ש"זה טוב לדעת שלמישהו אכפת בארצם של וינסנט ושל אנה". איזו אנה? נחשו לבד.

      אז נכון, אלה מסרים קצת פרווה. אבל לפעמים היו גם דוגמאות קצת יותר חריפות. ב-1987 הושק בתוכנית "ממני" של מני פאר המנוח שיר בשם "רוצים שלום", שכתב דורי בן זאב והלחינו יעקב גלעד, יהודה פוליקר ומיקי שביב, שכלל אפילו קצת מילים בערבית, שבו לצד אמל מורקוס שרו כמה פיגורות שמזמן לא שמענו את דעתם בסוגיות מדיניות: רמי קלינשטיין וריטה, יהודה פוליקר, אהוד ומאיר בנאי, מרגלית צנעני ורבקה זהר (וגם אנשים שנתנו קצת יותר פומבי לדעתם, כמו מאיר אריאל ואפרים שמיר). כשנתיים מאוחר יותר, על רקע האינתיפאדה הראשונה, יצא שיר עם פרופיל קצת יותר נמוך שכתב דן אלמגור ובין השמות היותר בולטים בו היו אלי גורנשטיין, שמעון ישראלי ודני ליטני, שנקרא "צלם אדם" וכשמו כן הוא, עסק בשמירה על צלם אנוש "דווקא בימים האלה". גורלו של השיר היה מתעתע: אלמגור מספר שאלוף פיקוד המרכז דאז, עמרם מצנע, אהב את השיר והציע לשלב אותו בתוכניתה של להקת פיקוד המרכז שאף הקליטה אותו. לעומת זאת, קצין בכיר שהוא אינו נוקב בשמו נתן לדבריו הוראה לשבור את התקליטים עליהם הופץ השיר, ואלמגור אף התמודד עם איומים על חייו. מנגד, אפשר לחשוב גם על דוגמאות עם מסרים יותר לאומיים: קמפיין שהגה ירון אילן ב-2003 הושק בהקלטה של כ-20 מוזיקאים, רובם מהז'אנר המסתלסל, חידוש לשיר "לא נזוז מכאן" של שלומי שבת שכתבו לו יגאל בשן ואבי דור. ביניהם היו: מרגלית צנעני, לאה שבת, ליאור נרקיס, שלומי סרנגה, אביבה אבידן, קובי פרץ ושבת עצמו. הכותרת היתה "לא נזוז מכאן – אמנים בקמפיין אהבה למען מדינת ישראל", והאנשים מאחוריה הדגישו כי מדובר אמנם בקמפיין פטריוטי אך לא משויך לימין או לשמאל.

      הדבר המדהים מהדוגמאות האלה הוא לא רק העובדה שאמנים בישראל היו מוכנים פעם לעמוד מאחורי עמדה כלשהי, עמומה ככל שתהיה. הדבר המדהים הוא שהם עשו זאת ביחד, בכוח משותף, שנבנה מעל אי הסכמות, סגנונות וטעמים. העובדה שדברים מהסוג הזה כבר לא קורים קשורה להרבה דברים: להתשה והעליהום שעוברים אמנים שמביעים עמדה פוליטית, להלעגה של אמנות פוליטית ומן הסתם של אמנות "מטעם", לדעיכת המוזיקה ככוח משנה בעולם וגם למבוכה מהפאתוס המטורף האופייני ליוזמות מהסוג הזה. אבל אולי גם להתפוררות של המרקם החברתי, לחוסר הרצון הכללי לשתף פעולה עם מספר רב של אנשים, להסתגרות הפנים מגזרית וגם הפנים-ז'אנרית ולפיצולים שבפנים. הימים שבהם שרו "עם אחד שיר אחד" כנראה לא היו ימים שבהם נשמעו יותר מקול ושיר אחד, אבל האם היום הקולות נשמעים בכלל?