אחד הרגעים המפורסמים המיוחסים לאוסקר ויילד נרשם על מיטת חוליו, עת גיבור התרבות האירי שכב על ערש דווי והכריז בציניות: "אני והטפט שעל הקיר מנהלים דו קרב אחד מאיתנו חייב ללכת". הצרה עם טפטים, ואת זה זוכר כל מי שנולד לפני שנות התשעים של המאה העשרים, היתה הנוכחות המוגזמת שלהם. לטפט היו חיים משלו, כשהצבעים הדהויים, הפטריות, העובש והקילופים יצרו תחושה של השתלטות עוינת על הנשמה. אין מה לעשות, בניגוד ליין, טפט ישן הוא הרבה פחות טוב.
ויילד הלך לעולמו ב-1900, ולמרות היות הקשר (האמיתי או המומצא) שלו עם טפטים המפורסם מכולם, הוא לא היה היחיד שחש מאוים מהם. תשע שנים לפניו כתבה שרלוט פרקינס-גילמן, סופרת פמיניסטית פורצת דרך, סיפור סמי-אוטוביוגרפי בשם "נייר הקיר הצהוב". זהו מונולוג של אישה הסובלת מדיכאון שלאחר לידה ומשוכנת בחדר מעוטר בקיר צהוב. על פי רוח התקופה והוראות בעלה הרופא ג'ון, היא מצטווה לנוח בלי לעשות כל פעילות, כולל זו האהובה עליה: כתיבה. מאחר שהטפט הוא אמצעי התקשורת היחיד שלה עם העולם, הוא סוגר עליה והופך לאויבה. המאבק שלה לשחרור מהכלא הפיזי והמנטאלי שבו היא נמצאת עובר דרך הציפוי שעל הקיר.
125 שנים חלפו מאז נכתב הסיפור, שנחשב בעיני רבים כאחד הסיפורים הקצרים הטובים אי פעם, וכעת עובד על ידי המחזאית מלכה מרין להצגה בתיאטרון "הסימטה". במחזה מתחלקת הגיבורה לשתיים. האחת, מגולמת על ידי רונה זורלא, היא האישה הדיכאונית, זו שאינה מוצאת את דרכה החוצה ונכנעת פעם אחר פעם לשררת הייאוש של הטפט. השנייה, אלינור פלקסמן, היא הדמות החיה והבועטת שמנסה בכל כוחה להשתחרר. שרלוט המדוכאת וזו המיליטנטית נלחמות אחת בשנייה, אך גם בונות את עצמן דרך המאבק. ג'ון ואחותו הקונפורמיסטית ג'ני אינם מיוצגים על הבמה, אולם נוכחותם מורגשת דרך המונולוגים הנוקבים והמאשימים של שתי השרלוטיות.
הסיפור מותאם לתקופה הוויקטוריאנית, שבה דיכאון אחרי לידה היתה מחלה מביישת שיש להתכחש לה ולחכות שפשוט תעבור, תוך כליאת נפשה וגופה של האישה. החברה המודרנית אולי מתכחשת לכך, אבל ימים אלה עדיין לא עברו גם מהעולם הליברלי של ימינו, לפחות מנקודת מבטם של הגברים. ג'ון, כמפרנס בעל מקצוע מכובד, אינו בעל מכיל. הוא פרקטי מדי, מודאג תמיד מהפרת סדרי עולם ומנטילת סיכונים, מקפיד לא לבעוט במוסכמות. הוא הגבר שאומר ש"הכול בסדר" רק כדי להרגיע את עצמו. "הוא אומר שאף אחד מלבדי לא יוכל להוציא אותי מזה, שאני חייבת להשתמש בכוח הרצון והשליטה העצמית שלי ולא להניח לדמיונות מטופשים להוציא אותי מאיזון", אומרת שרלוט ומסבירה כמה הוא מנסה לשלוט בעצמו בניסיון לכפות עליה שליטה. כשם שהיא מתמזגת עם החצי הלוחמני שלה, כך הופך הוא להיות אויבה המר - הטפט שעל הקיר.
כדי לחזק את השחקניות והאבזור הדל על הבמה, מרין משתמשת בקטעי וידאו שמייצגים את "המציאות" של שרלוט. אישית, איני מחבב קטעי וידאו בכל סוג של תיאטרון, אולם הקטעים המוקרנים כשלעצמם אינם מהווים בעיה, אלא העובדה שהקטעים הללו, בהם מככבת רק זורלא ה"דכאונית" בצבעים אופטימיים יותר, מאפילים לא אחת על המשחק החי. הדיאלוגים המשוחזרים עם ג'ון, שמצמיחים את מרבית הפיקים, נמצאים בעיקר בהקלטה ופחות על הבמה. רק פעם אחת מבליחה פלקסמן ומצמצמת את הפער עם שחזור חי ומצוין שמעלה את התהייה מדוע אין יותר כמותו.
קשה להגיד ש"הטפט הצהוב" מצליחה לפרוט על רמות רגש גבוהות, אבל במיוחד בהתחשב במגבלותיו מחזה זה יעיל דיו לא רק כדי לספק הצצה מחודשת לתחילתו של המאבק לשחרור האישה, אלא גם להדגיש את פרדוקס הזמן: הכול נראה כל כך אחר, אבל דומה שכלום לא באמת השתנה.