קצת יותר משעתיים לאחר פתיחת ההופעה בפארק הירקון, אלטון ג'ון החל לשיר את "I'm Still Standing". על המסך מאחור התנגן סרטון ובו קולאז' פרצופים שלו מקליפים מתקופות שונות. זה היה רגע מרגש, ולא רק בגלל השיר עצמו, שבשנים האחרונות הפך לאסוציאציה השחוקה ביותר שמלווה אותו, אלא בעיקר משום שעל הבמה נכח אדם קצת אחר. בגיל 69 זה כבר לא אלטון ג'ון מההופעות הגדולות במדיסון סקוור גארדן בשנות ה-70 או מהקליפים הנמרצים של האייטיז. הוא מתקשה בהליכה, בולע לעתים את המילים ונראה בהתחלה, איך נאמר זאת בעדינות, מעט בהלם.
עדיין, הוא סר אלטון ג'ון. לא משנה כמה פעמים נגלגל את הקלישאה על הלשון, היא תמשיך להיות נכונה: הוא עדיין עומד (או במקרה שלו יושב) שעתיים וחצי מול הפסנתר, נותן את התחושה שכל מקום שבו הוא דורך הופך לטוב יותר. ובליל חמישי, פארק הירקון בתל אביב היו מקום טוב יותר.
שלוש פעמים בעבר הופיע אלטון ג'ון בישראל, השתיים האחרונות היו נסערות משהו. ב-1993 התקשורת ירדה לחייו וגרמה לו לברוח חזרה ללונדון, כשרק מסע שכנועים ארוך החזיר אותו לפארק הירקון. ב-2010, ברמת גן, התבטא נגד החרמת האמנים את ישראל וזכה לתשואות רמות. המופע הפעם היה שונה מקודמיו בכך שהחל והסתיים סטרילי. האיש עם ז'קט הפאייטים והמשקפיים הכהים לא דיבר יותר מדי. בתחילת המופע הכריז ש"טוב להיות שוב בתל אביב" ולקראת סיומו סיפר כי הביקור בפארק הירקון הוא הראשון בסבב האירופי של "Wonderful Crazy Night", אלבומו החדש. "לא יכולתי לבקש מקום טוב יותר וקהל טוב יותר", הכריז בחיוך הכובש של דוב שמצא דבש, ודווקא על רקע הקמצנות המילולית שלו עם הקהל לאורך הערב, אפשר וצריך לראות בכך מחמאה הרבה יותר גדולה וטהורה מהצהרה פוליטית. אלטון ג'ון יודע שיש לו פה מעריצים רבים ומבקש להשיב להם אהבה בחזרה, גם אם פיזית לא קל לו לעשות את זה כמו פעם.
לפני שלוש שנים ביקרתי בהופעה שלו בלאס וגאס. 19:30 היה הזמן הנקוב, דקה לאחר מכן הוא עלה לבמה, אנרגטי מתמיד. תענוג לראות כיצד הקהל הישראלי, שרגיל לאחר ורגיל שמאחרים לו, כבר היה בפנים ב-20:00 (גם בזכות הארגון המדויק והיעיל של ההפקה), יודע שעם לוח הזמנים של אלטון ג'ון לא מתעסקים. בשמונה אפס שמונה הוא עלה לבמה, מוותר על חימום. הוא נראה כבד, מדדה ועייף ופתח בקטע האינסטרומנטלי "Funeral for a Friend/Love Lies Bleeding", כשהוא עובר לביצוע בינוני של "Benny and the Jets" ומשם ללהיטים אחרים כמו "Levon" ו-"Tiny Dancer" ושני שירים (טובים) מהאלבום שאותו הוא מקדם בסבב הנוכחי "Looking Up" ו-"A Good Heart".
למרות הסאונד המשובח (ההפקה הייתה טובה, כבר אמרנו?), המיקס הזה לא הצליח להקפיץ את הקהל הרדום. באותה נקודה אלטון ג'ון של תל אביב 2016 נראה רחוק שנות אור מאלטון ג'ון של וגאס. הסיבה העיקרית היא שעבד עם פחות כלים, תרתי משמע. ריי קופר, אמן האינסטרומנטים הנפלא שהיה עם ג'ון בהופעתו הראשונה בישראל ב-1979 ובאלבום החדש דווקא משתף עמו פעולה, לא הגיע עם הלהקה לסבב וחסרונו הורגש. מעבר לשימוש הנדיר שלו בכלי הקשה, קופר מזרים אנרגיות בלתי פוסקות והיעדרו הבליט את החיוורון של המאסטר. במשך שעה דשדשו אלטון ג'ון והלהקה, והרושם היה שמדובר בהופעה של לדפוק כרטיס וללכת הביתה ולא בשואו שאמור לרצות אנשים ששילמו לא מעט כסף.
ואז הגיע "Goodbye Yellow Brick Road" והדריכה הקודמת במקום נשכחה כלא הייתה. קשה להסביר מה יש בשיר המופלא הזה, אבל אפילו יותר משעורר ויברציות בקהל, הוא ריגש את המבצע שלו. כל האנרגיות הכבויות של אלטון ג'ון ניצתו בו מחדש. הווייב עבר ומאותו רגע זו כבר הייתה הופעה אחרת, אלטון ג'ון במיטבו. הוא נתן נאמברים בזה אחר זה "Rocket Man", "I Guess That's Why They Call it the Blues" (בו שכח חלק מהמילים), "Daniel", ו-"Your Song". בשלב זה הקהל כבר היה לגמרי בפנים, וכדובדבן קיבל את הביצוע הנדיר לבלדת הרוק "Have Mercy on the Criminal". ניתן לשער שג'ון בחר בשיר הנשכח יחסית הזה, אותו לא ביצע בהופעות זמן רב, גם כדי להצדיע לנגן הוותיק שלו דייבי ג'ונסטון, שכיכב בו עם הופעת גיטרה משובחת. הערב הסתיים עם "Crocodile Rock" וביצוע קיטשי שתמיד עובד ל"Circle of Life" מתוך "מלך האריות".
זו לא הייתה ההופעה הטובה ביותר של אלטון ג'ון בישראל. מרבית התקשורת שלו עם הקהל הסתכמה בחיוך החמוד והפניית הגב של הז'קט הסגול כך שיראו את האותיות EJ מתנוססות עליו בגאון. ובכל זאת, התחושה הייתה שדווקא בערב הזה, יותר מאשר ב-2010, הוא מתייחס אלינו כאל קהל בוגר, נאמן ואדוק יותר. למרות לא מעט חסרונות, איש כנראה לא יצא עם תחושות של בזבוז זמן או כסף, רק עם הערצה גדולה עוד יותר לפנומן מלונדון.